לשונות העבר מתדפקות על דלתי,
חומקות כצללים על קירות ילדותי,
אז הגשם היה עוד שירת מלאכים,
שצבעה את הלילה בצרור חיוכים.
עת חלפו השנים, גם הקסף חלף,
וצבעו של החושך הלך ונשטף,
בדמעות אפורות, עייפות ומרות,
שאינן מאירות עוד באור יקרות.

ובינות לצללים אני נזכרת עכשיו,
איך החורף היה עבורנו כנף,
לעולם אחר, מתוק יותר,
עולם שעליו לא אדע לספר.
וודאי שוב אשכח, וודאי לא אזכור,
כשהלילה יאבד בצילו של האור,
אך הלילה אשן, והלילה אדע,
כי אי-שם,
אתה.