זו האמת.
אני מתגעגעת אליך.
ויודעת שזה הסתיים ולא יחזור לעולם.
ולא כי אינך רוצה.
ולא כי לעולם לא תהיה שלי.
ולא כי אינך אוהב.
אני יודעת כי אני מתגעגעת לאותו אדם אליו הפכתי אותך.
ישות חמקמקה ומושלמת, מתוקה וגונחת אל אזניי בחרישות כזו שאין
לה אפילו הד. היא אינה אמיתית.
התאהבתי בחלום.
והחלום נמוג אל תוך קרני האור הראשונות של המציאות שהכתה בי
בכוח.

אך רסיסי החלום תמיד יהיו שם, תמיד ישארו ענוגים ורכים,
מתדפקים אל החומות שבניתי לפני שנים רבות.
וטעמו של החלום ישאר בפי כדרכם של חלומות, מר, מתוק, חמוץ,
מלוח, חם וקר, ונימוח אל תוך גרוני בשתיקה...
להעיף מבט נוסף באיש שהפכת להיות. רחוק כל-כך ממני ומהסיפורים
שבדיתי אודותייך.
לראות אותך פוסע ברחוב ומהרהר...
לתהות בדבר מחשבותייך ולאן אתה הולך.
וכשאראה אותך אדע, אתה אינך האיש אותו אני מחפשת.
ופי ימלא עפר.
מוטב כי לא אדע.

כמה טוב להתרפק על שרידי זיכרונות רחוקים...
עמימות מנחמת...

זהו סוף הסיפור.
תם ונשלם.
אך מושלם לעולם לא יהיה.