הלהבה אינה יודעת מתי לעצור.
מתחילה כרסיס נהרה מחמם ונוגע,
ממלאת את הלב בסודות של חיים.
היא נושקת ללילה בקצב רוגע,
שזורע בחושך אלפי כוכבים.
היא גדלה, וצומחת, עולה ומתפתחת,
סוחפת דמעות כנהר של אש,
מתעצמת בן רגע, גדולה ושורפת,
בוערת בפנים, כמו הייתה למוקש.
היא אינה מרחמת, אינה מוותרת,
אינה משתכנעת, ואין לה שליטה.
היא אינה מחכה, ואינה ממהרת,
איננה נכנעת ולא מאיטה.
היא מורדת, בוגדת, עולה ויורדת,
רוגשת, גועשת ומכלה את הכל.
היא שולטת, שורטת, רעה וחונקת,
חורטת שנאה, לה איש לא יכול...
.........
........
........
הדמעה,
מלוחה וצורבת,
נופלת בשקט,
על אש הלהבה.
הדמעה חמה כעת,
וגם היא שורפת,
אבל האש,
לאט כובה...
היא נאנקת...
נלחמת...
צורחת בלי קול...
נאבקת...
מחפשת...
דבר מה לאכול...
אך היא חלשה...
ומותשת...
ועם אור ראשון,
עייפה,
וקטנה,
היא נשכבת לישון...
הדמעות ממשיכות,
את האש מכבות,
וכשלא נותר עוד על מה לבכות,
אז יש קצת שקט בראש...
יש קצת שקט בלב...
יש קצת...
ששש... |