[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
סוף הסיפור

אלף ואחד יגאל עמירים קטנים התרוצצו לה בתוך העיניים כשהיא
פקדה עליי בקול חרישי לחסל אותם.
האיום הזה היה שזור בחיוך קפוא שגרם לי להיענות מייד לבקשתה,
תוך שאני מותיר מאחור את כל ה'אולי אחר ככים' שהתכוונתי לומר
על-מנת להתחמק מפקודותיה. אנחה רועשת נפלטה מפי כשקמתי בחוסר
חשק מופגן מן הכורסא, הלכתי להול והוצאתי את הסולם. היא המשיכה
ללטוש לעברי מבט מזרה אימים, גם כשגררתי את הסולם אחריי, אל
פינת הסלון, והצבתי אותו בדיוק בפינה הנכונה. בלאות סובבתי את
מבטי אליה ובתחינה אילמת ניסיתי לשכנע אותה שתוותר.

בעיניים השקועות שלה לא נע דבר. היא אפילו לא טרחה למצמץ ורק
שפתיה סיננו בחוסר סבלנות: "נו, אתה מתכוון לעלות או לא?".

ניגבתי את ידיי המזיעות בבדל החולצה והנחתי את רגלי על השלב
הנכון בסולם. כשהיא הבינה שרגלי השנייה עדיין מונחת על הרצפה
היא שאלה שוב, הפעם בקול רם ומתוח יותר: "נו, למה את מחכה?".

הסתובבתי לעברה שוב ושאלתי למה בעצם היא רוצה שאחסל אותם. היא
לא האמינה שאני שואל את זה: "למה אתה חייב לסבך את הכל? ביקשתי
ממך להרוג אותם וזהו. זה כל כך מסובך? אותי הנוכחות שלהם כאן
משגעת ולך הרי זה ממילא לא משנה, אז תעלה כבר ותגמור עם זה".

הבטתי שוב למעלה. שם, בגומחה שבין הקיר לתקרה הם הביטו אליי
במבט עצוב וממתין. הם לא השמיעו קול, אבל ידעתי שהם מפחדים
בדיוק כמוני ממה שעומד להתרחש. אני והם היינו מאז ומתמיד באותו
המצב, מול ההחלטיות שלה לאף אחד מאתנו לא היה מה לעשות, מלבד
למלא שוב אחר רצונה בכדי שתניח לנו, לפחות עד לפעם הבאה. הפעם
זה היה קצת אחרת, מכיוון שרק אני נדרשתי למלא את רצונה ולהם לא
נותרה כבר פעם באה.
פתאום ניקר בי משהו.

"את רוצה שאחסל את כולם? את כל השבעה?".

היגאל עמירים שבעיניה התחילו לקפץ בזעם כאילו כל כלא אשמורת
הביא להם מאחורה בבת אחת. את התשובה היא כבר שאגה בהיסטריה:
"תעשה את זה כבר!!", אני רוצה שתהרוג את כולם, שלא תשאיר מהם
זכר, שתמחץ אותם ככה שלא אצטרך לראות אותם מתרוצצים לי בין
הרגליים יותר!".

על זה באמת לא היה לי מה לענות.

עליתי בסולם שלב נוסף, ידי האחת על השלב הבא וידי האחרת אוחזת
בסכין. מלמעלה שמעתי יבבה מצויצת ובזווית העין קלטתי ניע, מעין
התכווצות שלהם פנימה, עמוק יותר אל תוך הגומחה.
המבט שלה חרך את גבי כמו אלומת לייזר ממוקדת, שורף בי עוד
ועוד ככל שעליתי בשלבי הסולם. כאשר הנחתי את כף רגלי על השלב
הלפני אחרון, פניתי אליה בשלישית ואמרתי בקול הכי יציב שהייתי
מסוגל לו, עד כמה היא כפוית טובה אחרי כל מה שהם עשו עבורה.
היא מלמלה משהו לא ברור, מהול בעייפות שנפלה עליה פתאום.

כחצי מטר מעליי, ההתכווצות החרישית הפכה להשתוללות מבועתת. הם
בעטו ברגליהם בפאניקה כמו מנסים היו להתחפר אל תוך הקיר,
דוחפים ולוחצים האחד את השני, מנסים לשרוד.

נשמתי עמוק, עצמתי עיניי והנפתי את הסכין בכמה אבחות מהירות.
כעבור כמה שניות זה נגמר, בשקט, עם מעט יבבות והרבה דם. ירדתי
מהר בסולם והתקרבתי אליה, שולח יד מטונפת אל כתפה, תופס אותה
בחוזקה עד שהחלה לנוע בחוסר נוחות.
פתאום כל הכוח שהיה לה עליי לפני-כן נעלם. בין ידיי הייתה
עכשיו אישה צנומה ומבוהלת, בתסרוקת מנופחת ובשמלה אדומה. כמעט
כמו שנראתה כשפגשתי בה לראשונה, בלב היער.

רציתי לומר לה שאני לא יודע מה קרה לה בזמן האחרון ושהיא הורסת
את כל מה שבנה אותה. פעם הייתי נסיך חלומותיה. היום רק משרת
שעושה את מה שהיא מבקשת וטורח לומר לה שהיא הבחורה הכי יפה
בעיר בכל פעם שהיא שואלת.

ההתמוטטות הרטובה והמלוחה שלה שלוותה בקריסת גווה הזקוף אל תוך
הכורסא, גרמה לי לחוש כלפי לפתע רחמים ולכן לא אמרתי לבסוף
כלום.
עכשיו נותרנו רק שנינו, זקנים יותר מכפי שהיינו אך לפני עשר
דקות. דוממים.

היא ואני. נסיך ושלגיה.

בלי גמדים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עתיד וורוד יש
רק בתוך פודינג
עם צבע מאכל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/8/01 7:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה