אף פעם לא הרגשתי חופשי כמו ברגע ההוא. ישבתי אצלה בבית על
המחצלת, עם הג'ינס הכי נוחים שהיו לי, עם החולצה הכי שחורה
שאהבתי, ועם אשדים של גשם שזלגו על החלון. בחוץ היה קר, ובפנים
היה נפלא.
היא שכבה על המחצלת, ראשה שעון על ירכי, והביטה בי. בספק משים,
צמררתי בשתי ציפורניים את המותן שלה. נזכרתי בשורה משיר של
אמיר גלבוע, שתיארה באופן המושלם ביותר את מה שהיא עשתה כעת.
"רופקה רופקה חתולית", הוא קרא לזה - כאילו רואה אותנו עכשיו
מקברו.
התאריך היה עשרה לאלפיים ואחת, והיינו לגמרי לבד. כמעט לגמרי.
על מסך ה21- אינץ' הקופץ שלה ריצד איזה סרט טבע מצ'וקמק, בלי
קול. במערכת קלח ואן מוריסון, ממש כמו הגשם:
"Oh, the water. Oh, the water. Oh, the water. Let it run all
over me..."
אידיאלי.
היא הרימה את ראשה מהירך שלי, ורכנה קדימה על המחצלת, מפנה אלי
את התחת שלה ונתיב רומזני של גב תחתון חשוף, מבעד לגופייה
הממוקדת שלבשה. כמו נירון תמים היא הותירה מאחוריה שטח חרוך:
עור רדום ואדמדם מבעד לבד המכנס, וניגשה אל השולחן הקטן שהציבה
על המחצלת.
הנחשית הקטנה הזדחלה קדימה, והושיטה יד אל קנקן התה המתוק.
באצבעות-רז שידלה קילוח תה אל שני ספלים טורקיים קטנים, וחזרה
אליי, כלעומת שבאה.
לשוני גיששה החוצה ורפרפה את שפת הספל, מנסה לגלות ברמז עד כמה
התה חם. ואז, בדיוק כשהיא אמרה פתאום את ה"בוא נתחתן" שלה, כל
הרמזים התפוגגו. מרוב הפתעה, שארית הלשון שעוד היתה גלומה בתוך
פי, זינקה לה אל מרבד התה הלוהט שבספל. הצריבה היתה נוראה,
וכמה שניות אחריה נותר הטעם התפל הזה, שאין לטעות בו, של בשר
שנחרך בנוזל רותח.
במאמץ רב לעלעתי את שארית התה שנותרה בפי, שהותיר צריבות קטנות
לאורך הדרך הארוכה מטה. הדבר הנכון עכשיו היה להגיד לה משהו
מכובד, שווה משקל להצהרת האהבה שלה. אך בתיווכה של הלשון
השרופה, כל מה שאמרתי יצא פתאום מגוחך כל-כך, לא שייך, מנותק.
זה דווקא הצחיק אותה. בדרך מוזרה כלשהי, היא הצליחה לא להיעלב
מתגובתי המגועגעת. היא הבינה את זה כ"כן" נלהב. מבעד לתריסים
הסתמנה ובאה לה חופה חצי-רצויה. |