ביום שסבתא שלי נפטרה לא בכיתי בכלל.
וזה נורא מוזר, בהתחשב בזה שכל כך אהבתי אותה, הייתם מצפים
ממני
לפחות להגיב כמו שאנשים מגיבים כשכואב להם.
וזה לא שלא כאב לי, להיפך, כאב לי מאוד,
אבל כאב לי בלי דמעות.
ואז, בהלוויה, פשוט עמדתי בצד.
לא רחוק מדי אבל גם לא ממש קרוב.
כל ההווה הזה היה נורא מעיק לי, לא היה לי נעים.
לא מהקברן שבטח מכסה את הקבר העשרים שלו להיום, לא מסבא שלי
שקרא את הקדיש וגם לא מהאנשים שהקשיבו לו והתייפחו עד שירדו
להם גושים מהאף.
אבל הכי הרבה - לא היה נעים לי מעצמי. הרגשתי חרא, אני לא רוצה
בכלל לעמוד פה ולצפות בכל זה.אני אפילו לא בטוח שזה בכלל
אמיתי,
בעוד כמה רגעים אני מתעורר וסבתא שלי תביא לי קערה של ענבים
מקולפים, כמו שאני הכי אוהב.
הייתי מעדיף שתחסכו ממני את כל הדרמה הזאת שזה לא הוגן ולא
צודק.
אנשים פושטים ידיים ומחפשים את משמעות החיים מבלי להבין שאנחנו
פשוט חיים. נקודה.
וזה בכל זאת כל כך מסובך...

אז לא בכיתי. גם לא ממש כעסתי, אני חושב שמה שהכי הייתי זה
מאוכזב. וגם היה לי קר, הגשם הדפוק לא פסק אפילו לרגע וככה כל
החול שמכסים איתו את הקבר הפך לבוץ  שגלש ונזל לכולם על
הנעליים.
עד היום לא ניקיתי את הנעליים האלה, שלוש שנים.
הן היו חדשות וכשחזרתי מההלוויה פשוט הכנסתי אותן לקופסה שלהן
ודחפתי לארון.

היום ניקיתי את הנעליים ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.