יש חלום, והוא רחוק ויפה כמו גרגיר אבק ברוח, את הולכת אחרי
האבק, את רואה את גרגיר האבק במדוייק במערבולת האבק בדרך
הביתה.
זאת השכונה שלך, היא יכלה להיות שכונה אחרת לכאורה, יכולת לגור
בעיר אחרת, בארץ אחרת, בעולם אחר, לכאורה יכולת לבחור, לכאורה
את עדיין יכולה לבחור.
והאבק ממשיך לנוע ברוח ואת כבר לא הולכת אחריו רק צופה בו
מרחוק... עינייך כאילו גדלות וגדלות, גרגיר האבק נעלם מן
העין... את לועגת לעצמך שלרגע באמת ראית אותו... הבדלת אותו
מגרגירים אחרים, יחסת לו חשיבות כלשהיא בחייך.
כבר אין חלום, את מרגישה מבוגרת מאוד, כאילו שאין שום דבר
שמסוגל לנחם אותך, את לא יודעת מי את בכלל, את מחכה למותך, או
לחייך, את מאמינה פתאום במשהו שלעולם לא האמנת בו קודם, פסלת
אותו בשגרה ההחלטית והפסימיסטית שלך, העפת עליו מבט חטוף ופסלת
אותו.
בין לבין את חיה, משהו קרה, משהו קרה לך, אבל זה מורכב מדי
בשביל להסביר, את מרגישה בודדה יותר מתמיד כי את יודעת שגם אם
תסבירי, אף אחד לא יבין , שאף אחד בעולם לא מכיר את ההרגשה
הזאת חוץ ממך.
אבל הבדידות הזאת, וההבנה הזאת נותנת לך כח להמשיך את חייך...
הסופה נעלמה... את תוהה אם היא היתה שם אי פעם בכלל, זאת סופה
של אבק או של קלישאות. הרחוב חשוך... חשוך משהיה אי פעם... את
אומרת לעצמך בקול רם... אני שרדתי את סוף העולם ולשניה גם
מאמינה בכך... את שמחה לחיות, שמחה עזה שממלאת אותך חרדות
חדשות וקשות.