"הגענו כבר?" שאלתי את עצמי. "הגענו לאן?" השיב לי עצמי היגע.
"הגענו לשלב הזה בקריירה הספרותית שלנו, שאנחנו כבר בשלים
מספיק לגעת בדברים הבוערים באמת?", שאלתי. "מותר לי כבר ללטף
באצבעות זהירות את הפצעים הפתוחים שבנשמה, הפצעים האלה שלא
ייעלמו אולי עד שיהיו לי ילדים, ואולי עד שההורים שלי
ימותו?".

עצמי משך בכתפיו. מאיפה לו לדעת. הכתיבה החושפנית, מעין מס
הכרחי מכל מי שזכה שתאוות הכתיבה תרדוף אותו, אף-פעם לא מצאה
חן בעיניו. הסתכלתי עליו, וכשהבנתי שממנו כבר לא תבוא הישועה,
נתתי לעיניים שלי להתיישב וחשבתי קצת.

מתי הכל הסתבך? מתי הגיע המניאק שהצליח לעצור לי את הזמן על
אותה שגרה, שאין בה שום דבר ששווה להתלהב ממנו כמו בפעם
הראשונה הבלתי-נשכחת ההיא, שאין בה שום ניחומים. בבוקר עצמי
ישן ובשעות הצהרים הוא מקיץ, רק כדי ללכת לעבוד בערב ולהזיע
מול האינטרנט מידי לילה, עד שאני מתמוטט שוב לכרית השתיקה עם
שחר.
ושוב. מתי הכל הסתבך? כשהיינו ילדים היה לנו ערוץ בודד בשחור
ולבן, אוטו גלידה בכל יום וחג אירוויזיון פעם בשנה, וחשבנו
שהבעיות של העולם הן עסק למבוגרים ושם הן גם יישארו. ואז היינו
נערים וגילינו שיש חיים גם בשלוש בבוקר, וראינו את הבחורות הכי
יפות שאפשר בכל מקום. ושמענו את ריף הגיטרה המהמם בהיסטוריה
דווקא ב"רוקסן", וחשבנו לרגע קט שארז נץ הוא הנדריקס הישראלי,
ושנושאי המגבעת או-טו-טו לוקחים בשבילנו את לונדון. ואז באו
שנות התשעים, עם בברלי הילס בשידורים חוזרים ועם שלוש שנים של
צבא שאחריהן בא ... מה בא?

(ביקור אצל הסקאלה: פלמחניק שנפשו מרוששת מתקווה, מגמגם לנתיבה
בן-יהודה על שיר מימי קום המדינה, חוזר בתשובה שנפשו מלוטשת
מתאווה, מפציר בי להתחזק בתורה, מחשב שתוכנתו מנומשת בשירים
משמיע לי טקנו-קלקר תפל. הרדיו נסגר. הנפש שבה להתבעבע)

ועוד פעם אולי אחרונה. אז מתי, מתי הכל הסתבך? מתי הבעיות של
העולם עברו פתאום אלינו, ומתי הגיעו החשבונות הראשונים וטרחת
שכר הדירה והדאגה התמידית הזו - לילד שעוד לא נולד, למקום
עבודה שעוד לא אבד, לגידול סרטני אצל האישה שהביאה אותך לעולם
שאולי עוד יחזור. ובמשפט אחד, מתי התמכרנו לכל הייסורים
הקטנים, היגיעות הסחטניות הללו שקוראים להן "חיי היום-יום
בתל-אביב".

עצמי לא מתיישב ליד עיניי, אלא מתרחק לפינת החדר החשוכה ונצמד
בגבו אל הקיר. עצמי לא מבין למה בגילי, 28 שנים ושלושה חודשים,
אני כבר שומע רק שירים עצובים, ומדבר על דברים כבדים, וצוחק
הרבה כלפי חוץ ומעט מאוד כלפי פנים.
ועצמי דואג לי. מאוד דואג לי. כשאני מרים את נשמתי ומביט בו,
הוא מניד בראשו אל עבר חדר השינה. שם שוכבת לה האישה היפה שלי,
העוגן שאליו רתמתי באהבה את ספינתי הטרופה, וישנה בשלווה התמה
הזו שכמוה יש רק באגדות. אני מחייך לעצמי. היא שקועה בתוך חלום
ולא צריכה לנדוד כל הלילה בין מחשבות, ולא צריכה לשמוע את
נתיבה ואת החוזר בתשובה ואת מכונת הדיסקים.
היא רגועה כי היא יודעת שאני שם, והיא אוהבת אותי וחושבת שאני
ראוי להתחרות ולזכות בה בכל יום מחדש. ועצמי מחייך וקורץ לי.
ואני חושב לעברו: "שוב עשית לי את זה. קטעת אותי באמצע
החשבון". ועצמי עוטה מבט תמה, וכהרף עין מלהטט פנטומימה מצחיקה
של מכולתניק הונגרי קשיש, שמרטיב בזהירות בדל עיפרון ששלף
מאחורי אוזנו.
עיני גואות. 80% מעייפות. 15% מאושר חם. והשאר מכל מיני. הנפש
הגיעה לנקודת רתיחה, ועצמי מכבה לי את הגז. "די, לך לישון",
הוא מפטיר במבט סלחן, ואני מציית. עצמי מלטף אותי ברוך, פוטר
אותי מהחששות, מהשנאות והקנאות הקטנות, מהמחשבות.

חמש בבוקר. מאחורי הכרית שלי, מתחילה אורגיה של ציפורים.