אני בסדר.
רק רציתי שתדע.
בהתחלה ממש לא הייתי בסדר.
איך שניתקנו את הטלפון פשוט התפרקתי. פשוטו כמשמעו.
בכיתי. שתדע לך, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. בכי של כאב.
מפנים.
לא ישנתי. שתדע לך, לא ישנתי במשך כמעט חודשיים. לקחתי כדור
כדי להרדם.
לא תיפקדתי. שתדע לך, לא תיפקדתי בכלל. לא הלכתי שבוע
לבית-ספר, לא רשמתי כלום, לא עשיתי כלום בבית, שרפתי שעות.
ניסיתי לכתוב, אבל זה לא הלך. את הכאב אי אפשר לעטוף במילים
יפות.
הייתי כמו מתה.
רק שהייתי חיה, לצערי.
ואז הפסקתי לבכות. חשבתי שזה טוב אבל זה לא, כי הכאב עדיין
נשאר. כאב לי כמו שלא כאב לי בחיים. כאילו המילה כאב קיבלה
הגדרה חדשה לגמרי. לא ידעתי שרגשות יכולים לכאוב ככה, פיזית.
ופתאום, שלחת לי תגובה, כאן באתר. למה שכתבתי.
והתחלתי לבכות.
וחזרתי בדיוק לאותו הרגע שבו ניתקתי את הטלפון.
החזקתי את עצמי כל כך לא לענות לך. לא להגיד לך כמה נפגעתי,
כמה כואב לי, כמה אני כועסת...
כמה אני אוהבת.
ופשוט כל יום פתחתי את התגובה מחדש,
קראתי
ובכיתי.
זה היה הדבר האחרון ששמעתי ממך.
ואני עדיין בוכה, ואני עדיין כואבת, ועדיין מתגעגעת, אבל קצת
יותר חזקה. עשיתי את מה שחשבתי שלעולם אני לא אצליח, וניתקתי
איתך קשר. וזה כואב כמו אלף סכינים בלב, אבל אני מבינה שזה רק
לטובה. כי אתה לא אוהב מספיק. אם היית אוהב מספיק לא היית
מוותר עליי, לטובת, תכלס, כלום. אמרת שאתה לא רוצה להרוס את
הקשר המיוחד שלנו, אבל הוא נהרס. הוא כבר לא קיים, ואתה לא
היית מוכן לקחת אותו עוד צעד קדימה ורק לנסות.
אני כזו נוראית?
עד כדי כך?
שאתה מעדיף לא לדבר איתי בכלל מאשר לנסות?
אז אתה אומר שאתה כן אוהב אותי. אבל הייתה לך ההזדמנות להוכיח
ולא עשית את זה. ואתה הפסדת יותר ממני. אף אחת לא תאהב אותך
כמו שאני אהבתי, ואני אומרת את זה בהתחייבות. אני אמצא מישהו
שיעניק לי את האהבה שמגיעה לי,
אבל אתה,
הפסדת אותי.
וזה המון.
אבל אני בסדר.
רק רציתי שתדע.