הם עמדו כולם בשורה, האש מרצדת מולם, משתקפת בעינהם.
שורה של בנים.
לא גבוהים מדי, לא נמוכים מדי, לא יפים מדי, לא מכוערים מדי.
לא יוצאי-דופן. חבורה של בנים.
והם עמדו שם, בשורה, למשך דקות מועטות. דקות שנמתחו והתארכו,
כל דקה נראתה כמו נצח.
הנצח הגיע. הוא כאן, ויישאר. וכל קנה מידה של זמן שווה לכלום.
הוא פתח את פיו לדבר, וקולו היה צרוד - כאילו בילה עשרות שנים
בשאיפת עשן.
"welcome to hell, boys"