וכשהייתה צריכה למצוא פורקן לזעמה וכאבה, הייתה עולה על קו
אוטובוס, ונוסעת לים. לחוף שלה.
רצה את הקילומטרים המעטים שמפרידים בין תחנת האוטובוס וחומת
הסלעים, מטפסת בקלילות וצונחת על החול הבתולי והרך.
היא כבר הספיקה לשכוח מתי היא מצאה את המקום הזה, אבל אף פעם
לא שכחה, שפיסת גן העדן האישית שלה הייתה המקום היחיד שהיא
הרגישה בטוחה בו.
פושטת את בגדיה ופורשת מגבת על החול, מעבירה יד בשערה השופע
ורצה לתוך הגלים.
שוחה ושוחה, עד שנמאס, וחוזרת לחוף. נעמדת, וצורחת. משחררת את
הכל, ואז מתמוטטת על המגבת, שמה אוזניות של דיסקמן לאוזניה,
והולכת לישון, נקייה.

גם הפעם ההיא לא הייתה שונה. ויכוח עם השותפה, עומס בלימודים,
והופ, היא כבר על קו חמש, מנסה להתעלם ממבטיו המפלרטטים של
בחור שישב מולה.
יורדת מהאוטובוס, קונה גלידה אצל המוכר המזדקן, ומוותרת על
הריצה.
גם על השחייה היא מוותרת, בגלל המים הגועשים, ופשוט נעמדת
באמצע החוף. משחררת את שערה מזנב סוס מתוח, וצורחת. נגמר לה
האוויר, והיא לוקחת שאיפה עצומה מהאוויר המלוח, וצורחת שוב.
ושוב.
פנים מוקפות הילת תלתלים צצים לפתע מעל חומת הסלעים, תופסים את
קצה מבטה ומפסיקים את צרחתה.
"את בסדר?" שואל הבחור, והיא מהנהנת. "אז למה צרחת?" הוא
ממשיך, ומחכה לתשובה שלא באה.
"אני יכול להצטרף אלייך?" הוא שואל כשהוא מתייאש מלקבל תשובה
על שאלתו הקודמת, והיא מושכת בכתפיה, כאומרת 'מה אכפת לי?'
תוך שניות מעטות הוא לצדה, גבוה ממנה בראש ושזוף. "אני רביד,"
הוא מושיט את ידו. "ליבי," היא לוחצת את ידו, מחייכת חיוך
מקסים.
במבטו הוא שואל אותה אם הוא יכול להתיישב על המגבת שלה, והיא
מתיישבת עליה, מושכת אותו אחריה.
"אז מה הסיפור שלך?"
"אין."
"את רוצה להגיד לי שאת סתם נמצאת כאן? סתם עומדת בחוף המדהים
הזה וצורחת."
"כן."
"שקרנית. רואים לך בעיניים שאת משקרת."
"אתה צודק" היא נאנחת, ונשכבת אחורנית, נושמת באיטיות ולא
יודעת מה להגיד לפרצוף הזה, שהיא מכירה בדיוק עשר דקות, אבל
מרגישה כאילו היא מכירה מאז ומעולם.
הוא נשכב לצידה על בטנו, וקרני השמש מלטפות את גבו החשוף.
מסתכל עמוק אל תוך עיניה, ויודע שהיא שלו.

בדירה תל אביבית קטנה שניהם חיים להם. הוא רגיל שהיא נעלמת מדי
פעם, הולכת לצרוח.
היא לא מדברת על זה, הוא מתנהג כאילו זה לא קיים. את כל מה
שמציק לה היא צוברת בפנים, עד הפיצוץ הגדול, שם, בחוף.
"בואי, נוסעים." הוא מודיע לה יום אחד. בלי לשאול שאלות, היא
אורזת תיק, ונכנסת לאוטו.
מדרימים להם, במהירות שעולה על המהירות המותרת. המוזיקה מחרישת
אוזניים, והדממה ששוררת בין שניהם עוד יותר.
מגיעים להם לחניון נטוש של החברה להגנת הטבע, ומקימים אוהל.
"אני כבר חוזר," הוא אומר לה, אחרי ששניהם יושבים ומאבדים את
חוש הזמן, בוהים בנוף שנדמה אינסופי.
הולך, ונעלם מהעין.
שאגה עצומה ממלאת לפתע את החלל, והיא רצה לכיוון שממנה נשמעה,
מבוהלת. רואה אותו עומד קרוב מדי לטעמה על קצהו של צוק, שואג.
נעמדת לצידו, היא פותחת את פיה וצועקת אף היא. קולותיהם
משתלבים בהרמוניה מושלמת.
"שנלך לאוהל, אהובתי?" הוא אומר, אחרי שנגמר לו האוויר, ומושיט
לה את ידה במחווה ג'נטלמנית. היא משלבת את ידה בידו, ושניהם
הולכים.