ובמקום לישון עוד חצי שעה, לצבור כוחות לעוד יום, היא תעלה
כהרגלה על גג הבניין. עם כוס קפה ביד ימין וקופסת סיגריות בכיס
האחורי של מכנסיה, היא תעמוד בדממה למספר שניות, או אולי בעצם
זה מספר דקות. משמעות הזמן נעלמת ברגעים כאלו, רגעים של שלמות.
היא תביט על נקודות האור ששוברות את רצף החשכה, תלגום מספר
לגימות מהנוזל הרותח ההוא, ואז תניח את הכוס בזהירות על המעקה,
תישען עליו, ותמשיך להתבונן.
תוציא סיגריה וגם קופסת גפרורים, אחת מהסוג המיוחד. גפרור אחד
ארוך, כזה שבדרך כלל מדליקים איתו סיגרים אבל היא מדליקה עם
כאלו סיגריות, יישלף ויודלק. היא תשאף את העשן הרעיל, ותנשוף
אותו לאיטה. תרים שנית את כוס הקפה, תשתה ותעשן לסירוגין.
הקפה ייגמר בשלב מסוים, וכך גם הסיגריה, והיא תמשיך לעמוד שם
ולהתבונן בנוף ההררי המוכר.
כמו בכל בוקר, היא תופתע מחדש מהמראה השונה של ההרים באור,
תתאהב מחדש באותו כדור ענק כתום שעולה במזרח ונודד מערבה לאט
לאט, באותו מסלול מוכר.
תנועותיה חלקות באותו בוקר, כמו בכל אותם בקרים בהם עלתה על
הגג. כמעט כל יום היא עושה את זה, אחרי לילות חסרי שינה. היא
כבר לא זוכרת מתי השינה שלה ארכה יותר משעה וחצי, והאמת היא
שהיא לא זקוקה ליותר. בדמה זורם קפאין, מעורבב בהמון ניקוטין.
יותר קפאין מדם, היא תמיד אומרת לאלו ששואלים אותה איך היא
יכולה לתפקד כך. היא עצמה כבר לא מבינה, אבל ממשיכה. מתרגלים,
במיוחד אחרי שנים של חוסר שינה והמון קפה.
כמו בכל בוקר, כשהעולם כבר יתמלא אור, היא תרים את הכוס הריקה,
תעיף מבט אחרון אל ההרים, תסתובב ותיכנס לבניין, מוכנה לעוד
יום, יום ככל הימים שלפניו.