בשבוע ומשהו האחרונים, זה כל יום אותו הדבר עם שינויים
מינוריים. לקום, לשטוף פנים, לצחצח שיניים - יקיר אפילו העיר
שהן נעשו לבנות, וזה לא עניין של מה בכך- תלבושת אחידה, מבט
אמיץ, זיפים מגרדים ויאללה לשרוף כמה שעות כמה מאות מטרים
מהבית. הכל בהכל, שזו השאלה מאנגלית, זה לא נשמע כזה נורא.
בשיעורים אני יושב ומקשיב לעוד ועוד מורים מעבירים דקות עד
הקפה הבא, יש כאלה שעושים את זה בצעקות ויש בבחנים. האמת שאני
לא סגור על איזו שיטה מוצלחת יותר, למרות שבראשונה אני יודע
שאני מוצלח כי אני לא צועק. חוצמזה שבבוחן האחרון שמורה עשתה
לי ברחתי החוצה בעצבים וכמעט שברתי את ה-'קולר' בבעיטה.
בהפסקה יושבים, אני והחבר'ה. דה אוקייז'נל מכות בצחוק, משחק
הכדורגל של אתמול בטלוויזיה או ממש במגרש, שם ליד אשכול הפיס
(שמאלה מרחוב שד' ירושלים, ממש ליד הצופים). וכמובן אוכלים
איזה משהו ומקטרים על הבוחן האחרון. אבל אני לא יודע כל-כך מה
יש לי לקטר עליו, הוא בכלל לא אצלי. גם המבחן באזרחות לא אצלי
כשחושבים על זה, אני חושב שתלו אותו מעל הלוח בכיתה א' משהו.
זו מדינה חופשית.
אחרי ביה"ס, אני חושב לעצמי איזה יופי זה היה יכול להיות, אם
במקום להישען על הידיים בייאוש, להקשיב לחברים מדברים על ה-30
נקודות של פארקר ולהסתכל עליך מדברת עם חברות, הייתי ניגש,
אומר משהו, עושה משהו. מתנצל על אמירה שלא אמרתי אבל כולם
בטוחים שכן. אולי מדבר קצת עם חברות שלך, יש שם כמה שהייתי שמח
להכיר לעומק. אפשר שהייתי מחבק אותך כמו אז ביומולדת שלך. מנשק
לך את הלחי רק כי זה כבר מתבקש ומרגיש את אותה הרכות, זו
שמוכרת רק למי שכבר ישב על ענן אחד או שניים בחיים.
היינו מדברים קצת, על הא ודא, והיה מצלצל פעמון סוף ההפסקה
והיינו הולכים אליי, כי לשנינו כבר יש בגרות באנגלית ואנחנו
נורא אוהבים את "אכזבה" של משינה ולאכול עוגת שוקולד. ומאוחר
יותר, כשהאצבע שלי הייתה מנקה לך חתיכת שוקולד מהשפתיים, היא
הייתה נבלעת ביחד איתה בפה שלך, והייתי מתקרב ומריח את הבושם
שלך ואת היית מריחה את הזיעה של שיעור ספורט מהבוקר,