במקום צר וארוך הנמשך לעולמים, אני הולך והולך.
הולך עד שרגלי קורסות.
אז  - אני נתקע באמצע מקום צר וארוך, בלי סוף והתחלה. אני נשאב
למקום הלא נודע...

מחשבות מתרוצצות ואינני מצליח להתשלט עליהם.
אני צועק "די!", אבל זה לא עוזר. עוד ועוד הגיגים ושכבות של
מסקנות סותרות.
ברגע של חוסר אונים אני לוחץ על מתג החירום. הכפתור האדום
והמסוכן שלעולם (!) אסור ללחוץ עליו.
ופתאום שקט...
הס גדול התפלש.
"אווו", כמה יפה השקט, כמה רחב ומרגיע הוא.
הדופק מתחיל להתחזק. הלב צועק צעקתו.
צעקה שלא שומעים...  אך בשקט הזה? ניתנה לו במה.
הלב נעמד, מסדר צווארונו ועולה לבמה.
הוא רוכן אל המיקרופון ונעמד.
דקה שלמה עוברת...והלב לא זע ולא נע.
כל תשומת הלב מופנת כלפיו והזמן ממשיך לרוץ. פרצופים מדומים
בוחנים את הלב בתהייה.
לאחר מספיק זמן, הלב, מרוצה משלו יורד מהבמה.

לפתע מצאתי מקומי... הגעתי לאי מבטחים!