דני תמיד רצה להיות טייס. מאז שהוא זוכר את עצמו, אפילו מאז
שאמא שלו זוכרת אותו - הוא תמיד רצה להיות טייס. בגיל 3 הוא
שיחק עם מטוסים. בגיל 8 הוא הטיס עפיפונים ובגיל 12 הוא בנה
טיסנים. כשבכיתה י' היו שיעורים על הצבא ושאלו ילדים מה הם
רוצים לעשות וסיפרו להם על התפקידים השונים, דני לא הקשיב.
אחרי הכל, אם אתה יודע מה תהיה, מה הטעם לשמוע על דברים
אחרים?

אפילו בצו ראשון דני לקח הכל ברוגע. הוא ידע שהוא יהיה טייס -
הוא נולד להיות טייס, ואין שום דבר אחר שהוא יכול להיות. הוא
עבר את כל המבחנים שלהם, וקיבל את הפרופיל שלו הוא ציפה - 97.
הוא חזר הביתה מאושר וחיכה. לאחר כמה חודשים הזימונים התחילו
להגיע. יום סיירות? צנחנים? חובלים? מודיעין? שטויות, מי צריך
את כל הזבל הזה? דני ידע למה הוא מחכה. והוא חיכה. ככל שהזמן
עבר דני הפך ליותר ויותר מודאג. מה הוא עשה לא נכון? למה הם לא
שולחים לו זימון? עם הזמן דני גם התחיל להבריז יותר ויותר מהית
הספר. הוא ישב בבית וחיכה. הוא התחיל לריב עם החברים ועברו
ימים בלי שהוא היה מדבר עם ההורים או יוצא מהבית. אחרי 3
חודשים הוא סוף סוף קיבל את זה - זימון לטייס. הדבר הראשון
שהוא רצה לעשות היה לספר לחברים, אבל הם לא רצו לשמוע. לא היה
להם אכפת. אז דני רץ להורים, אבל לפני שהוא הספיק להגיד משהו
הם התחילו לשאול אותו בקשר לבית הספר, לדני לא היה זמן לדבר על
זה, הוא קיבל זימון לטייס! הוא חזר לחדר, מחכה...

דני הגיע למיונים מאושר ומוכן להראות להם שהוא בנוי לזה. זה
היה קשה ודני היה עייף ומצוברח, אבל הוא לא ויתר, הוא ידע שזה
מה שהוא רוצה וזה מה שהוא צריך. אחרי מספר שבועות הגיע המכתב
שאמר שהוא לא התקבל לחיל האויר. דני שרף אותו ולא סיפר לאף
אחד.

היום דני בן 34, יש לו תואר ראשון בכלכלה, עסק שמסתדר לא רע
ואישה עם 2 ילדים. בשירות הצבאי שלו הוא היה פקיד. אם תשאלו
אותו מה הוא תמיד רצה להיות, הוא יגיד שזו שאלה טיפשית והתשובה
ברורה - שחקן. ובכל זאת, מדי פעם הוא ילך לפארק להטיס עפיפון,
בלי שום סיבה מיוחדת.