אפיזודה א'
היה זה בוקר קריר והרוח מבעד לחלון חדרי נשבה בפראות והסיתה את
הוילונות מצד אל צד כאילו הונפו ביד אדם.
התישבתי במיטתי וכבוהה בחלון הבטתי דרך עיניי העצומות על עולמי
הקטן והפרטי...
החלטתי שמשהו חייב להשתנות כי הקור הזה כבר שנים בביתי כפורץ
חודרני המגיע לביקור בכל בוקר וגורם לי לקום אל תוך חלום של
מציאות לא לרוחי.
רעדתי, אחזתי בשמיכה בכל הכח והחלטתי! היום, אני קמה מהמיטה
ומשנה את עולמי למען בקרים רבים נוספים של שינה ארוכה לתווך
ארוך ללא צמרמורות.
אז זהו, איך מתחילים? רגל שמאל ורגל ימין שתיהן ממאנות לזוז,
הקור כאילו משתק אותן אל חום המיטה אל המצעים.
תמיד אמרתי לאמא שפלנל לא בריא לאנשים עובדים...
(אם לא יגיעו בזמן לעבודתם, הם כבר לא יהיו אנשים עובדים.)
פתאום, בבת אחת הרמתי את רגליי בתנועה חדה והנחתתי אותן על
רצפת חדרי הקט.
אז זהו, זאת עובדה, עכשיו, צריך לקום.
הנחתי השמיכה לצידי הגוף ובצעדים קלים כבר הייתי בחדר האמבטיה
מרעננת גופי לקראת המלחמה נגד הרוח בוקר הקרה והחודרנית
המפריעה לבקריי.
תוך עשר דקות הייתי רחוצה ולבושה ושמתי פעמיי אל עבר חנות
הזגגות הקרובה אל ביתי שם היתה לי שיחה רצינית עם הזגג.
החלפנו פרטים וקבענו בשבע אצלי בחדר.
אח"כ חזרתי אל חדרי והחלטתי לשנות סדרים על מנת שגם אם החלון
החדש לא יספיק, רוח אליי, לא תגיע.
הכל היה טוב ויפה, אמי ואני חיכינו לרגע המיוחל.
השעה היתה חמישה לשבע כשלפתע נשמע מפתח הבית צלצול הפעמון.
פתחתי את הדלת וזה היה הוא, הזגג!
לקחתי אותו למקום האירוע והוא החל לעבוד!!!
כעבור חצי שעה, לא היה לי קר.
כולנו ידענו שחיינו לא ישובו להיות כבעבר.
הזגג קיבל את כספו והלך לדרכו ואני הלכתי לי לישון לשנת לילה
מאושרת.

אפיזודה ב'
היה זה בוקר חמים או כך לפחות חשבתי כשפקחתי את עיניי ו...
אלוהים, כבר היה צהריים.
ניסיתי להיזכר מה קרה? איפה טעיתי?
ואז הבחנתי בטעות הנוראה!!!
לא שמתי שעון מעורר. אבל רגע, עד כה לא נזזקקתי לו.
היתה לי הרוח.
ופתאום, כשהבנתי שהיא איננה, בכיתי חסרונה, אפילו התגעגעתי
לצמרמורת הקרה של הבוקר בחדרי הקט.
מיד ידעתי שחיי לא ישובו להיות כשהיו.
משעבר ההלם, קמתי ממיטתי שטפתי את פניי והתחלתי לעבוד!!!
לקחתי סוללות, הכנסתי לשעון המעורר, כיוונתי אותו ו...
סוף סוף יכולתי לנוח מעמלי.

אפיזודה ג'
היה זה לילה קודר כשנשמע קול צורם באוזניי לא!!!
תפסיקו את זה!!!
קמתי ממיטתי בבהלה וגיליתי, זה היה השעון המעורר המצביע על שעה
אחת עשרה בלילה במקום בבוקר!!!
מיד ידעתי שחיי כבר לא יהיו כשהיו.
"ארור אתה" צעקתי לעברו. "ארורים כולכם!!!"
מרוב כעס כבר היה לי חם...
פתחתי את החלון וחזרתי למיטתי.

אפיסודה ד' ואחרונה
היה זה בוקר קריר והרוח מבעד לחלון חדרי נשבה לה בעוז.
חייכתי לי בין השמיכות לנוכח מגע הרוח המצמרר בצווארי ושוב,
הכל חזר להיות כשהיה.
אבל ביני לביני ידעתי...
שכלום כבר לא יהיה כשהיה!!!