האוטובוס התפוצץ. נהרגתי. קורה.

למחרת בעיתונים, אני וליצ'י מופיעים בתמונה קטנה בפינה השמאלית
התחתונה של העמוד הראשון. זכר אחרון לחיי. 15 דקות התהילה
שהבטיחו לי הגיעו, אבל אני לא שם בשביל ליהנות מזה. בכתובית
הקטנה רשום "צחי וליאת: הזוג המאוהב נהרג יחדיו".
ההורים שלי תרמו את התמונה, וזאת אפילו לא תמונה טובה במיוחד.
הצטלמנו בטיול הקודם שלנו, הראשון שלנו, על גדות נהר הדנובה.
צ'כי אנונימי שהזדמן למקום נעתר לבקשתנו וצילם אותנו. עכשיו
התמונה שלו כבר מפורסמת, אבל הוא לעולם לא יהיה צלם מקצועי:
ליצ'י לא בפוקוס והבזק הפלאש צבע את הפנים של שנינו בכחול קר.
אולי עכשיו, אחרי הפיצוץ, התמונה באמת יותר משקפת. לא אהבתי את
התמונה הזאת, אבל כמעט שלא היו לנו תמונות ביחד, לי ולליצ'י.
היא לא הסכימה להצטלם בלי סיבה מיוחדת, ובאמת לא היתה סיבה
מיוחדת.
הטיול השני שלנו ביחד היה אמור להיות בעקבה וכבר קנינו
כרטיסים. מושבים 40-41 היו שמורים במיוחד לנו. המחבל, מסתבר,
שמר את מושב 32. הפיצוץ פגע בעיקר בחלק האחורי של האוטובוס. כל
השורות הראשונות יצאו בלי שום שריטה.האמת שכששמעתי את זה, די
התעצבנתי. אפשר למות, זה קורה. וגם בפיגוע, מה לעשות. אבל
לקנות את הכסא הספציפי ובגלל זה למות, זה כבר מעצבן, ובמיוחד
כשאני רציתי לשבת מקדימה כי לשבת מאחורה מעל המנוע, תמיד עושה
לי בחילה.
בעיתון הקדישו לי ולליצ'י מסגרת אחת משותפת, "הזוג המאוהב"
רשום מעליה. גמרתי את החיים בתור קלישאה טיפשית. עדי הראייה
סיפרו שהם ראו אותנו כל הנסיעה מחובקים ושנראינו מאוהבים. ככה
זה תמיד מתחיל. עד ראיה ראשון אומר איזה שטות, והעיתונאים כבר
מגלגלים את זה הלאה. יחד איתנו, מסתבר, נהרגו גם החייל, שוטר
בחופשה, זוג פנסיונרים, משפחה חרדית שלמה ורוסי. כותרות חסרות
משמעות, אבל בעיתונים אוהבים כותרות.
בתוך המסגרת שלנו היה כתוב על כמה שאנחנו היינו מאוהבים, ואיך
שהיה ברור שנתחתן ותמיד נהיה ביחד ועוד כל מיני דברים כאלה. כל
תמצית חיי הסתכמה לכמה שורות על כמה שאהבתי את בת הזוג שלי. זה
כבר מתסכל, באמת. לא הזכירו, ואפילו לא במילה, שהייתי תורם
ומתנדב כל הזמן, שתמיד חשבתי על אחרים, שהייתי התקווה של
המשפחה שלי להגיע לגדולות, שהחברים מביה"ס תמיד אמרו שאני אהיה
רמטכ"ל, שבצבא גם אני וגם הצבא הבנו שאפילו ש"ג אני לא אהיה.
בעיתון גם לא כתבו על איך שבתור ילד תמיד אהבתי להסתכל על
ציפורים, ואמא שלי שרצתה שאני אפתח את התחביב, קנתה לי משקפת
מקצועית, שבשנותי היותר מאוחרות שימשה דווקא לעקוב אחרי
"ציפורה" השכנה. גם לא היה כתוב על זה שאסי גנב לי את החברה
בתיכון, ואז אני התנקמתי בו ודפקתי את חברה שלו כשהוא היה
בצבא. העיתונים גם לא אמרו על זה שראיתי כל פרק של סיינפלד חמש
פעמים לפחות ושדקלמתי מערכונים שלמים של "החמישייה" בעל-פה. גם
לא היה כתוב על איך שבגיל 17 המנהל של התיכון שלי תפס אותי
מעשן חשיש בהפסקה, או שאח"כ ניקרתי לו את הגלגלים של המכונית
כל חודש במשך שנה שלמה.
חיים שלמים סוכמו במסגרת קטנה ובכותרת טיפשית. אפילו מסגרת
שלמה לא הקדישו לי, אלא אילצו אותי להתחלק בה עם ליצ'י.
בעיתונים גם לא היה כתוב על זה שחשבתי להיפרד ממנה שבועיים
לפני זה, אבל בגלל שכבר הזמנו כרטיסים שלא היה אפשר לבטל,
דחיתי את אירועי הפרידה.
ומחבל אחד בא וביטל אותם, את אירועי הפרידה, בגלל הכרטיסים
לכיסאות השמורים שאי אפשר היה לבטל, ועכשיו זה רק אני וליצ'י,
הזוג המאוהב, יחד. לנצח.