מנגב את הדמעות שהזלת ומקיץ משינה, כבר שבועות יש בתוכך אותה
הרגשה רעה שמקוננת והורסת אותך, גורמת לך להירדם לכמה דקות
אחרי בכי ומעירה אותך כשהדמעה זולגת לאיטה על הלחי. והיא אפילו
מתוך שינה - מלקקת אותה.
אתה יוצא החוצה, שואב את ריח הלילה הסתוי התל-אביבי הזה. והריח
כמו תמיד מזוהם, מלא פיח. אז אתה מוציא סיגריה ומוסיף גם עשן.
סתיו מחבקת אותך מאחור.
"הכל בסדר רותם?" היא שואלת. ואתה מהנהן כדי שלא תציק לך. אך
היא בשלה "אתה בטוח?" אתה מסתובב אליה, נותן לה חיבוק והולך.

הדלת נטרקת מאחוריך והיא יושבת על הרצפה ומחכה שתחזור אליה.
אתה יורד במדרגות והולך לפאב השכונתי שלך, כל יום אתה כבר שם.
הברמן מוזג לך ג'ינס וצ'ייס של באלנטיינס, מרים איתך לחיים.
אתה מחייך וכולם אומרים לך שלום, חוץ מזאתי שאיבדת. היא נכנסת
ומתיישבת על שולחן ולא בבר, מזמינה בירה ומחייכת המון. ואתה
מקנא בה ויודע שאין לך על מה - היא עצובה בדיוק כמוך, הדברים
מתחרבשים לה בדיוק כמו שלך.
המבטים שלכם מצטלבים, היא מפסיקה לחייך ומדליקה סיגריה,
כשמרימה את המבט אתה כבר עסוק בשיחה סתמית עם מישהי שם.
היא קמה והולכת לשירותים רק כדי להיות "קרובה אליך", כשחוזרת
אתה כבר בחוץ, נמאס לסתיו לחכות לך בבית ואתה היית צריך להרגיע
אותה שהכל בסדר ושאתה תחזור עוד מעט - רק שתתן לך קצת להיות
לבד.

חזרה ומתיישבת שוב בשולחן וקמה, מבקשת מהברמן שישים לה שיר,
בדיוק כשאתה חוזר פנימה. היא רוצה רק לחבק אותך.
בסתר כשאתה לא רואה היא מנגבת דמעה שלכל השאר תראה שבאה מצחוק
ויוצאת החוצה "לשאוף אויר".
ידיד שלכם ניגש ומדבר איתה ואומר לה שהוא הבין שפעם הייתם
קרובים, ולה אין מושג מאיפה הוא שמע את זה והאם רותם הוא זה
שאמר את זה (ומקווה בסתר שכן). הוא מתחיל לדבר איתך על כל מיני
דברים, והיא במוחה הרחק במחשבות של "איך שוב פעם איבדתי ידיד"
ו"אני מתגעגעת".
חזרתם כל אחד הביתה בזמנים שונים ובמרחקים שונים.

היא שוכבת במיטה אוחזת בטלפון שלה וכותבת הודעה "אני מתגעגעת
המון" ובסוף מוחקת אותה והולכת לישון, לא אחרי שחשבה שוב עליך
ועל איך היא רוצה שהכל ישוב להיות כמו שהיה.
אתה חוזר לסתיו, היא מחבקת אותך ואתה מסתובב. מנסה להתנתק ממנה
כמו מכולם.