עשן המכונות מערפל את חושיי, הד הצללים קורא בשמי,
חיבוק אחרון לאוויר.
בזמן שהוא עונב לך את עניבתך הירוקה, את עסוקה בכפתורים
העקשניים שפקדו את מדיו.
מסדר השפיות עומד להתחיל, אתם יודעים שהזמן לא מחכה לאף אחד,
מתחילים לרוץ ומגיעים לאולם, כל אחד מכם מתפצל אל שורתו, בין
אותם האדים, חסרי שם, מספר ועבר.
מבעד לכפלי הזריחה הנשכחת אתם שומעים צחוק חרישי ושהולך
וגובר,
כנראה שציפור הנפש החליטה לסדר את הארון מחדש.
מרחוק ניתן לראות הבזקים של הבלתי נודע, פנס המגדלור מהדס בו
כהינף עין.
אמיץ יקרא היחיד שיצחק בפניו, אמיצים יקראו פחדני המוות.
"אתה יודע," היא אומרת וממשיכה, "אני לא מאמינה בדו קיום", היא
מסיימת ומלטפת את ראשך, על שפתיה ניגר מעט דם ואתה מעביר אצבע
ארוכה אך לא חקרנית על תווי אורך פניה.
"שוב פצעת את עצמך" אתה לוחש לה וטועם את דמה.
"זה רק האודם" היא משיבה לך בקול עמוק, מפנה את מבטה ומציתה
סיגריה.
השריקה נשמעה; המסדר יעבור לדום, הידיים כבר מודבקות מראש
למותניים, דממה שוררת, מחכים בחיוך לשריקת הפתיחה.
מאחור ההמון, ידרוס כל נופל, מלפנים המוות, יפיל לחכתו את חסרי
הסבלנות, השורדים יהיו הזהירים, יקפידו לשמור מרחק מלפנים
ומאחור אך יחיו רדופים לעד.
הצבע כבר כמעט סיים להתייבש ואתה מביט בה מרחוק, ישובה על
מחצלת קש, מכוסה בשבעה צעיפים שונים, מבעד לאוסף התלתלים
נשלחות קרני אור בגוונים של ירוק, של מדשאות מכוסות שכבה דקה
של טיפות טל.
משהו בעירום שלה גורם לך להרגיש מוזר, זה לא עניין של חוסר
נוחות.
זה משהו אחר.
מפעם לפעם ניתן לראות זרדי אדם נשברים בצליל פצפוץ מחריד
וההמון נושא אחריו את הסמים, את המילים ואת התבונה.
המוות יצעוד ביהירות לבדו,
גולת הכסף הקטנה תישאר תמיד כלואה בתוך המבוך המטופש שיש מעל
המכסים של בועות הסבון.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.