"למה את כל הזמן עצובה?" הם שואלים אותך, מתחקרים אותך מחדש
לגבי כל מה שעברת באותו יום ולא שוכחים להכניס באמצע עוד כמה
הערות עוקצניות.
את רצה לחדרך וטורקת מאחוריך דלת ללא מנעול, כי הם לא נתנו לך
והם, עוקבים אחריך בצעקות שאף פעם אי אפשר לדבר איתך, והם
כרגיל טועים.
את יודעת בתוכך בדיוק מה הבעיה שלך, ועדיין בעצתם הלכת
לפסיכולוג ובזבזת מאות שקלים שלהם סתם. את יודעת בדיוק שאם הם
לא היו כאלה החיים היו נראים אחרת. את יודעת שלפחות אם הם היו
מפסיקים לעקוץ אותך, היה לך הרבה יותר טוב.
הם מזמנים אותך לעוד שיחה בזמן לא מתאים, לא יודעת מה קרה לך
באותו יום, אולי רבת עם החברה, אולי סתם נכנסת למצב הדיכאון
התמידי שלך, זה שאף פעם לא נתן לך מנוס, תמיד הופיע ותמיד גרם
לך להרגיש רע עם עצמך.
"בואי נדבר על זה" הם אומרים, ואת במין תרגולת ידועה שופכת
חצאי מידע על מה שעובר עליך, הם הרי אף פעם לא יזכו לדעת הכל.
את מחפשת את המילים כדי להסביר להם בלי לחטוף שוב אבל אפילו
כשאת חולה, הם עוקצים, כמו נמלים אדומות, שואבים ממך כל פעם
טיפת מצב רוח, ולפעמים זוהי האחרונה שנשארה. אז הם חוזרים
למשפטים כמו: "תפסיקי לבכות את כבר ילדה גדולה" או "זו לא סיבה
מסיק טובה" ו"אמרתי לך", אבל תמיד בסוף יגיע המשפט "אי אפשר
לדבר איתך אף פעם" ואת יודעת שזה לא נכון, אבל את כנראה
היחידה.