אימי הייתה נרקומנית, נרקומנית של שליטה בחייה ובחיי המשפחה.
הצורך לשמור על הסדר הקיים היה טבוע בדמה כמו כתובת  קעקע.
משהו נרכש או גנטי שבכדי להעתיקו מהשורש, היה צורך
בטרנספורמציה מכף רגל ועד ראש.
שינוי בהרגלים, חשיבה, שינוי אופי מהותי, הערכת הערכים מחדש
בתוך עולם זר ומנוכר לתרבות שממנה ינקה את חלב אמה.
אימי יכלה בקלות להכלל ברשימת חסידי אומות העולם. את כל כולה
הקדישה מאז ומעולם לרווחתם וטובתם של אחרים, בעיקר בני משפחתה
בזמן שהיא מבטלת עצמה מולם כאילו טובתה שלה לא הייתה קיימת
מעולם ובעצם נולדה לחיי "מרטיר", ששם עצמו במקום ממנו לא יוכל
לעולם להתקדם לעבר חלומו שהרי כל אדם חולם לפחות חלום אחד אותו
הוא מקווה להגשים או לכל היותר להיות קרוב אליו במהלך חייו.
אימי כבלה עצמה לחיי עבדות מהולים בסבל ורצון עז לשמור על
שלמות המשפחה ויהי מה! התמסרות לפחד מפני הלא נודע וחרדת
הנטישה היו הסמים החזקים ביותר שצרכה לאורך כל הדרך. העולם שבו
חייתה היה תחום וסגור ארמטית, עד שלא היה מקום אף לקמצוץ
ביקורת שחס ושלום יפתח פתח למודעות עצמית וישנה את כל ה"אני"
עליו שמרה בקפידה כל העת.
יכולנו להיות נתינים בלבד, אך לא שותפים באותה ממלכה להלך הרוח
וקביעת הצעדים הבאים בכל עניין שהוא. נראה היה תמיד כאילו
הגיעה מוכנה עם תכנית פעולה לחיים שאין לערער עליה או לשנותה,
פן יתמוטט עולמה וערכיה יתנפצו לרסיסים שיתפזרו לכל עבר והדרך
חזרה לא תהיה אותה דרך אלא הרפתקה מסוג אחר לגמרי, שבה ללא ספק
לא רצתה ליטול חלק.
במה כן רצתה? בעולם הסרטים והפנטזיות שהיו מנת חלקה היומית ושם
יכלה לשקוע לתוך בועה משלה שגם אם היית סוחט את מוחך מרוב
מאמץ, לא היית מצליח להבין מה מסתתר מאחורי אותם עיניים של
ילדה שובבה וכואבת הנחבאת בתוך גוף של אישה בגיל העמידה פלוס.
החיים עברו מולה על גבי מסך שהקרין השתקפות של עולם שהיה קיים
רק בראשה ומעולם לא העזה ולא הייתה מעזה להעתיקו לחייה
היומיומיים מחשש כי אולי תפרוץ את גבולות האושר והנהנתנות של
האדם הממוצע ותגיע בטעות לצידו השני של המסך, שם כתוב בצבעים
עזים - HAPPY END.
מעולם לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. סוף הדעת מצטייר בעיני
כקרקעית הים, עומקי עומקים שם קיים ה... כלום. "כלום" איננה
מילה שקיימת בלקסיקון של אימי! בכלום, שם שורה השקט, השלווה,
האיחוד האמיתי עם הכל, לא הצליח מעולם לחדור לתודעתה ולו רק
מהפחד כי תצטרך לעמוד מול הדבר הגדול הבלתי נתפס והמאיים ממנו
תפרוץ אישיות חדשה, מבינה, סלחנית ומקבלת, השלמה עם עצמה ועם
העולם בו היא חיה.
בעולמה של אימי הסורגים הוו מעין רשת בטחון, דרכם ניתן רק
לצפות בנעשה, לחוות דיעה, למתוח את הביקורת הנדרשת, אך לעולם
לא לנסות לפרוץ או לברוח לצד השני.
לדעת אימי אדם צריך לחיות במסגרת המגבלות הקיימים ואותם גבולות
שהציב לעצמו - לעולמים!
זאת המסגרת שתחזיק אותך יציב ובטוח בעולם דינמי, משתנה, חולה
ומסוכן, הצופן בחובו סודות ומסתורין שאין שום צורך לחשפם פן
חלילה תפגע.
אמא יקרה דאגה למחסורי, בריאותי וחינוכי כל ימי חייה. העובדה
שהתבגרתי והפכתי לאישה צעירה, בשלה ועצמאית לא מנעה ממנה
להתייחס אלי כאל ילדה מתבגרת ואבודה שזקוקה לתמיכה ועצות באופן
תמידי.
ואולי תמיד הייתי ואהיה אותה ילדה אבודה שצריכה את אמא לידה
שתחבק ותבין או שלא תבין, שתשלוט על חיי כדי שאני לא אאבד
שליטה עליהם...?
ואולי לא אחזור לעצמי לעולם...?
מעולם לא ידעתי מהי מידת הנזקקות המדוייקת שצריכה אני לקבל
ממנה.
אך דבר אחד בטוח גיליתי תוך כדי אותה מערכת יחסים סבוכה שידעה
עליות ומורדות שנים רבות, יום אחד היא לא תהיה שם יותר להחזיק
את ידי, לבקר אותי על דרכי בחיים, לצעוק עלי, לטפל בי כשאני
חולה, לספר לי איך אבא הרגיז אותה היום או אפילו סתם ללכת לסרט
פעם בשבוע כמנהגנו בקודש.
יום אחד היא תלך ותשאיר אותי באותו חלל בו הייתה תמיד, רק הפעם
זה יהיה לבד. באמת לבד. ולא כי עברתי דירה או העתקתי מגורי
לארץ אחרת.
הפעם זה יהיה שונה וזה יכאב.
להתנתק מחבל הטבור, לגדול לתוך אופקים חדשים ולחוות את הכאב
והאומללות כאילו לא נותר דבר מלבד אותו זיכרון...
אני זוכרת את אותו יום בו סיפרה לי אימי כי אמה נמצאה ללא רוח
חיים בחדר האמבטיה בביתה. ההשערה הייתה כי החליקה בדרכה למקלחת
ומעצם הבהלה לקתה בדום לב מידי ונפחה נשמתה.
הסיבה האמיתית בעיני למותה הייתה נעוצה בעובדה כי כמה שנים
קודם לכן נפטר סבי. סבתי שנותרה לבדה בדירה עם זכרונות, כאב,
בדידות וחפצים של סבי שעדיין היו מהולים בריחו העז, לא יכלה
לשאת את המחשבה כי תסיים את חייה ללא הגבר שאיתו חייתה במשך
חמישים ותשע שנים, לבדה.
"כל מה שחי לא חי לבדו ולא למען עצמו" אמר ויליאם בלייק.
אין ספק כי סבתי חייתה למען בעלה ושבעת ילדיה שהחמישית מביניהם
הייתה אימי. את ערכי המשפחה הנעלים מעל כל חלום או מטרה שמציב
לעצמו אדם בחייו ירשה אימי ללא ספק מאמה. הרצון להקריב עצמה
כעולה על המזבח קינן בתוכה כל חייה ושמר על אותה מסגרת משפחתית
נוקשה שניסתה לכפות עלינו.
כמו חייל בארמון הוד מלכותה הניצב על המשמר יומם וליל, דרכה
אימי את נשקה מול העולם ונלחמה ללא חת על עמדותיה והמסורת
החזקה שספגה בבית הוריה. אני מעזה לחשוב אף כי את מותה של סבתי
קיבלה אימי כדבר המובן מאליו וכהקלה מסויימת על חייה.
בתוך תוכה ידעה כי לא הייתה ברירה אחרת לגאולת נשמתה הבודדה של
סבתי ולכן קיבלה את מותה הפתאומי כסגירת מעגל של חיים קודמים
וראשיתם של חיים חדשים וממוקדים יותר בקריירה המשפחתית שלה.
בכל פעם שאני ואימי רבות אני נזכרת במריבות שהיו לה עם סבתא
ואיך ליבי היה נשבר למראה סבתי המתייפחת לאחר מכן. בכי שהכיל
את כל הסבל והתלאות שעברה בחייה. חוסר השלמה עם חיים שיכלו
להיות טוביםיותר, מלאים יותר, מאושרים יותר, ללא חרטות, ללא
מבטים גנוזים לאחור וללא פחדים שחודרים עמוק לתוך גרעין הנשמה
ויוצרים שכבת מגן כה עבה עד כדי מחסור באויר לנשימה. עם אימי
קשה לי לפעמים לנשום.
עד היום אני מרגישה כמו מישהי הקשורה לעוגן נשמתה של אימי,
נאחזת באהבה ובקשר עם אותה אישה אמיצה ונבונה שלעולם תשאר בצל
דמותי כמראה המשקפת את המציאות הבלתי נסבלת והלא מושלמת של
חיי.