גשם בחוץ, רוח מקפיאה, הכל חורפי - ואני יושבת בחדר, פיג'מה של
פו הדוב, הסקות פועלות, מפזר החום הנאמן שלי מולי, מחכה שהחצי
השני שלי יתקשר.
כבר כמה זמן - יותר מכמה חודשים - אני מתה לכתוב משהו. יש לי
צורך עמוק כזה לכתוב סיפור, קטע, מונולוג, לא חשוב מה. אבל זה
לא יוצא. אין השראה.
במיוחד כשחורף - אני מרגישה צורך עצום לכתוב משהו, להוציא משהו
מהלב.
אבל אין מה. כי צריך את הבדידות הזאת, בקיץ או בחורף, זה כבר
פחות משנה, בשביל להוציא משהו מהלב. כי הוא צריך להיות בודד
וכואב כדי שיצא ממנו משהו טוב. קצת אירוני, אבסורדי. וואטאבר.
ועכשיו אני לא בודדה. לא משנה איך תסתכלו על זה. כי יש לי את
החצי השני שלי, שתמיד איתי ותמיד שלי. ולא יעזור כלום, תמיד
נהיה ביחד.
ואם לא, אני לא יודעת איך אני אהיה לבד. ואם אהיה.
ככה זה. התמסרות מלאה, מכל בחינה אפשרית. סוף סוף נתתי את עצמי
לגמרי למישהו, והוא נתן את עצמו לי לגמרי, ועכשיו אין כבר דרך
חזרה.
יצא לי היום לקרוא כמה סיפורים, קצת על אהבות נכזבות.
ואני קוראת, וגם רואה אנשים שנכוו, או שאפילו זה לא - ופשוט
מפחדים לנסות. וזה נראה לי מטומטם. באמת. אתם הורסים לעצמכם!
החיים זה רק ניסיונות! ניסיון אחרי ניסיון אחרי ניסיון! אחד
כושל ואחד מצליח.
אין מה לעשות. אבל ההצלחה הזאת - היא שווה את הכל.
אין לי מלים לתאר את האהבה הזאת. מושלמת - אבל אפילו זה לא
מספיק. לא בגלל שהיא יותר ממושלמת או משהו (היא כן, בטח שכן)
אלא בגלל שפשוט זה לא מילה מספיק חזקה. זה מילה שגרתית. ומה
שיש לנו, מבחינתי, הוא לא שגרתי. הוא לא קיים אצל כולם. הוא
קיים רק בין שנינו.
אבל זה לא הפואנטה. אני לא יודעת מה הפואנטה. אולי אני פשוט
רוצה להגיד - תנסו!! אל תתייאשו! האביר על הסוס הלבן יבוא,
והוא יהיה אביר כמו שבחיים לא תיארתם שאביר יהיה!
גם אני ספגתי מכות מתחת לבטן בכל ענייני האהבה האלה, אבל כולן,
אחת אחת, שוות את הליטוף הארוך והמענג שבא לאחריהן.
וכולם, בסופו של דבר, אם הם ינסו, ישבו בחדר עם מפזר חום ועם
פיג'מה, יהיו מאושרים למרות הגשם והקור המקפיא, ויחכו שהחצי
השני שלהם יתקשר.

(מאמי שלי, אני אוהבת אותך.)