שקט.
אתה מדבר.
אני רואה את השפתיים שלך זזות אל מול עיניי, ומתמכרת לקולך
המתנגן.
ושקט.
אתה מדבר, ומספר לי על הכל.
בשקט.
הקול שלך לוחש לי את כל מה שהיה.
כל מה שהיית רוצה שיהיה, אתה אומר לי.
כל מה שאני רציתי שיהיה.

אני מתהלכת סביב, והעיר מלאה כרזות ישנות וקרועות, וכל
התאריכים שלי כבר פגו, וכל התקופות כבר עברו, והיא שקטה
לגמרי.
אף לא צליל.
אני מתהלכת בתוך כל השקט הנוגה הזה, ואת כועסת עליי, שהוא נוגה
בעיניי.
למה את מחפשת סיבות להיות עצובה, את שואלת, ומנסה להסביר לי
שאיכפתיות היא חולשה.
אולי החולשה הגדולה ביותר של האדם.
אולי שלי.

אני לא יכולה יותר לשמוע אותך מדבר, לראות את הקול בוקע מתוכך,
ולדעת שאני יותר לא קיימת.
כנראה שאף פעם לא הייתי באמת.
פיקציה.
אתה פיקציה.
כנראה.

אבל אני לא יכולה שלא לשמוע אותך מדבר.
ולא יכולה לשמוע אותך מדבר אליה.
מנשק אותה.
אוהב אותה.

היי שקטה, אתה אומר לי.
היה אתה שקט, אני מתרעמת.
עכשיו הגיע תורי למרר על כל מיני בחירות שגויות שאולי לקחתי,
ואולי לא היה לי זמן לקחת, ואולי לקחת בשבילי.
עכשיו לי יש את הזכות להזיל דמעה על עולמות שמתפרקים, ונוער
דפוק, ואלימות שגוברת, ונזקים במשפחה.
ותסלחו לי, באמת, שאני מרירה.
ואל תגידו לי להיות בשקט.

ואלוהים, אתה לא מפסיק לדבר.
מתי כבר תפנה אליי שוב.
מתי כבר תתפוגג המבוכה המטופשת הזו, שעוד תטשטש את מה שכבר
השגנו, בדיוק כמו פעם.

אני יושבת לבד.
תמיד לבד בסוף.
שרשרת הדמעות שעיטרה את לחיי וצווארי נספגה בעורי ונעלמה כלא
הייתה.
ולא איכפת לי.
אולי יותר טוב ככה.
האיכפתיות, הרי, היא חולשתי הגדולה ביותר.
אני דופקת את הראש בקיר, ואפילו לא שומעת צליל.
רק את ההד הנוראי הזה, העמום הזה, שמתפוגג לאט לאט.
זמזום חרישי ומעציב.
ושקט.