"אתה יכול להפוך אותי לאנורקטית?" אמרתי לה שלמרות שקראתי על
התופעה לא מעט, למרות שלמדתי פסיכולוגיה, לא הייתי יכול להיות
בטוח שאני אצליח. יכולתי לגשש, לבדוק כיוון, אבל לא להבטיח. זה
הספיק לה. היא ביקשה שוב, אמרה שהיא מוכנה להכל. הסתכלתי עליה.
נכון, היא קצת שמנמנה, אבל חמודה. יש לה עיניים גדולות וחיוך
עם גומות. ידעתי שאם היא מבקשת את זה ממני זה אומר שהיא כבר לא
תרצה אותי. לא בשבילי היא רוצה להיות אנורקטית.
"תשמעי. אם את רוצה שננסה את צריכה להסכים לכמה דברים. ראשון,
את צריכה לעבור לגור אצלי לשבוע. תאמרי שאת נוסעת לחופשה או
משהו כזה. שני, את צריה לעשות כל מה שאני אומר לך, בלי לפקפק,
בלי להתווכח. זה מאוד חשוב. את חושבת שאת יכולה לעמוד בזה?".
היא הסכימה. "ועדיין אני לא יכול להבטיח, רק לנסות".
את הערב לאחר מכן העברתי בהכנות. קניתי כמות גדולה של אוכל,
מכל הסוגים. כדי שזאת תהיה אנורקסיה אמיתית אי אפשר להרעיב.
ההימנעות מאוכל תהיה מבחירה. אוכל צריך להגעיל, לדחות. סידרתי
את החדר שאליו אני אכניס אותה. הכנסתי לשם מקרר, טלוויזיה,
סידרתי את המיטה. אבל בעיקר ניסיתי לתכנן. מה אני יודע עליה
שיכול לעזור לי? היא ידידה שלי כבר שנים ובכל זאת לא יכולתי
לחשוב על משהו. כל מה שהצלחתי להעלות בדעתי היו הרגשות שלי
לגביה, או המחשבות שלי עליה. פנטזיות שהיו לי עליה, איך הייתי
מתקשר אליה בכל פעם שלא היה לי עם מי לדבר, איך הייתי מזמין
אותה כשלא היה לי את מי. והיא תמיד היתה שם, מקשיבה, מחייכת,
שואלת את השאלות הנכונות. עכשיו אני מרגיש שתורי לתת לה, שאני
לא רוצה לאכזב אותה. אבל זה לא עזר לי להעלות רעיון, אולי
אפילו הפריע.
למחרת בבוקר היא הגיעה. הראיתי לה את החדר. אמרתי לה שאסור לה
לחשוב שהיא בדיאטה, שהיא צריכה לאכול מתי שהיא רוצה. כשיצאתי
נעלתי את הדלת. לא הכנתי אותה לזה, בכוונה. דמיינתי את התגובה
שלה כשסובבתי את המנעול, אבל ניקיתי את המחשבה מהראש. גם אם לא
יכולתי לאמר בדיוק את התכנית, שהייתי צריך לגשש, היה ברור לי
שכדי להצליח אני צריך להיות מחויב רק לתפקיד. אם היא תסבול או
תשמח או תחייך או אני לא יודע מה, אלה רק נתונים מבחינתי.

יום 1
הכיוון איתו התחלתי היה הכיוון האינטואיטיבי. הרעיון היה לנסות
לגרום לה להרגיש שהיא שמנה והאוכל מזיק לה, מכער אותה. החלטתי
שבכל פעם אני נכנס לחדר בשעה אחרת, כדי שלא תהיה מוכנה. נכנסתי
אליה. היא בדיוק היתה בעיצומה של ארוחה, תזמון מוצלח לטעמי.
"הגבינה שאת אוכלת היא גבינת שמנת. היא הולכת ישר לתחת שלך,
שממילא כבר שמן מדי". היא היתה מופתעת, אבל אז צחקה (יש לציין
שלמרות שצחקה הניחה את הפרוסה על הצלחת ולא המשיכה לאכול).
"תקומי". היא קמה. "תראי איך נראית! איך הזנחת את עצמך כל
השנים. פרה חסרת מעצורים, זה מה שאת". היא כבר פחות צוחקת,
יותר נבוכה. חיפשתי את החולשות. נזכרתי שמעולם לא ראיתי אותה
לובשת גופיה (סופסוף אני נזכר במשהו!), תמיד חולצות עם
שרוולים. "אני יודע למה את מסתירה את הכתפיים שלך פרה" אמרתי
לה. לא צעקתי. אסור לצעוק. לדבר. "זה בגלל שהן עבות, נכון?
עבות ומכוערות. מדלדלות. גועל נפש. את רואה מה כל האוכל הזה
עושה לך?" "אני מבינה מה אתה מנסה לעשות, אבל אולי לא זה
הכיוון". זאת היתה הזדמנות. היא מנסה להחליש אותי, וזה סימן
שאנחנו בכיוון, שאני עולה על נקודה. "אני באמת לא שואל אותך מה
לעשות שמנה אחת. מי את שתגידי לי?". היא השתתקה. "וכדאי שתשימי
משהו גם על הרגליים שלך, כי רואים את הקרסוליים שלך. או בעצם,
לא באמת רואים אותם מרוב השומן הזה. גועל נפש". יצאתי מהחדר.

יום 2
נכנסתי. הבאתי איתי מחברת. "היי", היא אמרה. התעלמתי. פתחתי את
המקרר ששמתי בחדר שלה ורשמתי בדיוק מה וכמה היא אכלה, כדי
שאוכל לקנות ולהשלים. התכוונתי בכל יום למלא את המקרר מחדש. כך
גם אני עוקב אחרי מה שהיא אוכלת. נראה שהיא אכלה, פחות או
יותר, את הכמות הסבירה שציפיתי. לא יותר מדי ולא פחות מדי.
כשהסתכלתי עלי ה, לעומת זאת, ראיתי שהיא חובשת גרביים - סימן
מעודד. התחלתי לעבור בקול רם על רשימת הדברים שהיא אכלה ואמרתי
את הערך הקלורי של כל אחד מהם. סיכמתי ואמרתי שעל פי מה שאכלה
היא אמורה להשמין בערך במאתיים גרם. אמרתי לה לעמוד והתחלתי
לבצע חיפוש גופני עליה, לחפש להיכן הגיעו מאתיים הגרם הללו.
בזרועות? בבטן? בירכיים? בישבן? נגעתי בכולה. לבסוף הגעתי אל
הסנטר. "הנה הם" אמרתי ומיששתי מתחת לללסת שלה. "לפחות חצי מזה
הגיע לכאן. רואים אפילו". היא התחילה לבכות. לא בכי קשה. כמה
דמעות וחיוך שכאילו מנסה לבלוע את הדמעות, להעלים את העצב של
עצמה. בתחילה רציתי להרגיע אותה, אבל חשבתי שייתכן והבכי הוא
סימן טוב, ולכן התעלמתי. יצאתי.

יום 3
כשבדקתי את תכולת המקרר גיליתי שהיא אכלה יותר. זה טוב או רע?
החלטתי לקחת בחשבון שכמות האוכל שהיא צורכת צריכה לפחות, ולכן
זה לא סימן טוב. היא עוד לא מפתחת דחייה מאוכל. היא בהחלט
נכנסת לדיכאון. אפשר לראות זאת על פי התנוחה שלה - יושבת על
המיטה, הרגליים מוצמדות לחזה. ההבעה שלה. יכול להיות שבגלל
הדיכאון היא אוכלת יותר. היא בקושי הסתכלה אליי, אבל הרגשתי
שהיא בוחנת אותי היטב בזמן שעמדתי מול המקרר, בגבי אליה. הבנתי
שצריך לעלות היום מדרגה.
"תעמדי" אמרתי לה. היא קמה. לא בחשק, אבל קמה. נראה לי שהיא לא
התקלחה מאתמול. "תתפשטי". היא התחילה להוריד את הבגדים לאט
לאט, קצת כמו רובוט, עד שעמדה מולי בתחתונים וחזייה. "אמרתי
להתפשט". היא הורידה הכל. הסתובבתי מסביבה ובחנתי את גופה.
נגעתי בה והערתי על כל דבר שלא נראה לי - הצלוליטיס בירכיים,
המותניים הרכות, הטוסיק הגדול. נגעתי בכל איבר באותן אצבעות לא
רגישות, שלא יהיה הבדל. שדיים שווים לשכמות, ירכיים למרפקים.
ואז לא הצלחתי לעמוד, לראשונה בתהליך הזה, בפיתוי. נתתי לה מכה
גדולה בטוסיק. יד פשוטה, רחבה, שחפנה נתח לא מבוטל מהאגן שלה.
היא הופתעה. נבהלתי בתחילה, אבל אז הבנתי שיכול להיות שזה
לטובה. המחקרים על אנורקסיה לא מראים קשר ברור עם אלימות בבית,
אבל זאת תמיד השערה שקשה לפסול אותה. נתתי עוד מכה, ועוד מכה.
הישבן שלה הפך אדום. "אני לא רוצה יותר", היא בכתה. "תזכרי
(מכה) שאת חייבת (מכה) לעשות (מכה) כל מה שאני אומר (מכה).
אסור להתווכח". היא לא התווכחה. רק פלטה גניחת כאב קלה בכל
מכה. "עכשיו תגידי שאת מצטערת שהעזת להתווכח". "לא
התווכחתי..." היא לחשה והכעיסה אותי. "את שוב עושה את זה!"
צעקתי. "אני מצטערת" היא לחשה. יצאתי.

יום 4
לא ציפיתי למה שקרה בשלב הבא. כשנכנסתי לחדר היא שכבה על
המיטה, לבושה בתחתונים. אלו היו תחתונים שחורים, יפים. היא
התאפרה, הדיפה ריח נעים ושכבה על המיטה בתנוחה שאין לי איך
לכנות אותה אלא מפתה. משעינה את ראשה על ידה, מקערת את אגנה,
שולחת רגל אחת קדימה. היא חייכה אליי. "הצלחת. לא אכלתי שום
דבר היום. אתה נפלא". בדקתי את המקרר. "אתה לא מאמין לי?" אמרה
בקול ילדותי, עושה עצמה נעלבת. אכן, היא לא נגעה בדבר. "אני
כבר לא רוצה לאכול. אני חדשה. אני רוצה להיות יפה. ואני רוצה
שאתה תהיה הראשון שטועם אותי" אמרה וסימנה לי להתקרב אליה
באצבעה. "אני יודעת שתמיד רצית אותי". היתה לי זקפה, כך שלא
היה טעם להכחיש. אבל באינטואיציה  הבנתי שאם אני מתפתה אז נגמר
הסיפור. היא אמנם לא אכלה, אבל יום אחד זה לא מספיק כדי לבסס
זאת לאורך זמן וחוץ מזה, נראה שהיא מתחילה לא לאכול כדי לרצות
אותי. זה לא משהו פנימי, זה לא בא מתוכה. "את חושבת שאני אגע
בך פרה?" אמרתי. את הבלוף הזה היא עקפה בקלות. היא קמה, ניגשה
אליי, הניחה יד אחת על כתפי ובשניה החלה ללטף בעדינות, מבעד
למכנסיים, את איברי. "מוווו" היא אמרה בחיוך. זה לא פיתוי,
הבנתי, זה מאבק כוחות, ואני חייב לנצח! דחפתי אותה בגסות. היא
נפלה. ניגשתי אליה. אחזתי בה בשיער ומשכתי אותה. היא צעקה.
כופפתי אותה, הורדתי את המכנסיים וחדרתי אליה מאחור, בכוח. כאב
לה. "מי את שתפתי אותי, פרה" אמרתי, "את חושבת שהתכסיסים שלך
יעבדו? לא עליי". לא גמרתי בתוכה. יצאתי ממנה וגמרתי על הגב
שלה. יצאתי.

יום 5
המקרר היה ריק. היא אכלה הכל. פשוט הכל. לא חשבתי שזה אפשרי.
היא עמדה בצד, כאילו מתחבאת ממני, פוחדת ממה שיקרה. ידיה נעו
לאורך גופה, כאילו מתלבטות איזה חלק להסתיר ממני. הסתכלתי עליה
במבט מאוכזב, התקרבתי אליה ונתתי לה אגרוף בבטן. היא הקיאה,
והקיאה והקיאה. גם לי בא להקיא, אבל לא רציתי לתת לה לראות את
זה. יצאתי. אני חושב שאנחנו בכיוון הנכון. היא מגלה עכשיו
סימפטומים של בולימיה, אבל בולימיה יכולה להפוך בקלות
לאנורקסיה. הבנתי אותה עכשיו יותר. הבנתי שהיא אכלה את כל
האוכל הזה כדי להרגיש את עצמה מבפנים. אם אני לא אתן לה את
התענוג הזה, היא כבר לא תרצה יותר.

יום 6
הפעם זה קרה כמו שציפיתי. היא לא נגעה בשום דבר. רשמתי זאת
במחברת. לא היה טעם לשבח אותה או לתת לה חיזוק מסוג אחר. מכל
התהליך הבנתי שחיזוק רק יעורר מחדש את הכמיהות, הרצונות,
התשוקות, ועימן - את האוכל. אבל הייתי צריך לעשות משהו כדי
להמשיך את התהליך ולבסס אותו, אז אמרתי לה להתפשט וכשעשתה זאת
שפכתי עליה את כל האוכל שהיה במקרר - מרק פטריות מוקרם, ספגטי
ברוטב עגבניות, שמן זית ובזיליקום, שמונה קופסאות של יוגורט
בטעמים שונים, עוגת גבינה שלמה. פוררתי וזרקתי עליה שני כיכרות
של לחם ג'בטה טרי, מרחתי עליה חמאה וקופסה של ממרח שוקולד
(מהסוג היקר), תפוחי אדמה אפויים בשמנת, רוקנתי מעל ראשה קערה
גדולה של סלט ירקות עם גבינת צאן ו"פיינט" של גלידה. לאחר מכן
מילאתי את המקרר בכל המצרכים, ויצאתי.

יום 7
לא מיהרתי. הייתי במתח. אם היום היא שוב לא אכלה, זה אומר
בסבירות גבוהה שהתהליך הצליח. אולם למרות שהייתי במתח לא
מיהרתי. לא ידעתי אם גם היא מודעת לזמן, לכך שהיום זה היום
האחרון. כשנכנסתי לחדר התברר שכן. היא ישבה על המיטה, שקטה,
ולידה ארוזים כל בגדיה וחפציה. היא היתה מוכנה ללכת. פתחתי את
המקרר ולא הופתעתי לגלות ששוב היא לא אכלה כלום. "זהו" אמרתי
לה, "אני חושב שזה הצליח. מה את אומרת?". "אני חושבת שכן".
יצאנו הפעם שנינו מהחדר. זאת היתה תחושה מעט מוזרה, לתת לה
לצאת ראשונה, כמו ג'נטלמן, לפתוח לה את הדלת, לעזור לה לסחוב
את התיקים עד האוטו. לא דיברנו יותר מדי. רק שאלתי אותה אם היא
רוצה להיפגש מתישהו בימים הקרובים, ללכת לסרט שדיברנו עליו
לפני שבוע. היא המהמה להסכמה. לפני שנכנסה למכונית נעמדה לרגע
והסתובבה אליי. "תודה" היא אמרה. הנהנתי בראשי. היא סגרה את
דלת המכונית, התניעה ונסעה.