הוא עמד לבדו בתחנה, חיכה לאוטובוס הראשון של השבוע.
השעה היתה 6:10, אור  ליום ראשון. אתמול ירד סופסוף הגשם
הראשון, הגשם מאוד שימח אותו למרות שהחל לרדת דוקא בזמן השמירה
שלו.
הוא עמד עכשיו, היה לו קצת קר אבל  זה בכלל לא הפריע לו, הוא
לבש מעיל צבאי גדול שחימם אותו. לא היתה לו סבלנות לשבת, הוא
רצה שהאוטובוס כבר יגיע, הוא ידע שב-6:05 עובר אוטובוס, אבל
האתיופי טחן אותו בשמירה ב-10 דקות, 10 דקות יותר מדי... ולכן
הוא פיספס את האוטובוס.
העייפות החלה להשתלט עליו. אחרי כמה לילות קשים במיוחד הוא יצא
משם, אבל עכשיו הוא עדיין חיכה.  יודע שאין לו יותר מדי חופש,
מחר הוא יצטרך לשוב, זה רק אפטר קצרצר. יקח עוד זמן עד שהוא
יקבל חופש אמיתי, בינתיים הוא יהיה חייב להסתפק בזה.
המחשבות החלו לעבור לו בראש, הוא רצה להוציא את הדיסקמן מהתיק
הגדול שלו, ולנסות לשמוע קצת מוזיקה, לא יצא לו לשמוע מוזיקה
לאחרונה, למרות שזה הדבר שהוא כמעט הכי אהב בעולם, לפתע הוא
נזכר שהסוללות של הדיסקמן מרוקנות לחלוטין.
הוא הוציא את הספר שאותו הוא קורא לאחרונה, במעט הזמן הפנוי
שיש לו, שמו של הספר היה "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר.
הוא כבר קרא את הספר הזה בעבר יותר מפעם אחת.
הוא ניסה למצוא את המקום שבו נקטעה הקריאה בפעם האחרונה אבל לא
הצליח להתרכז בספר שהיה פתוח לפניו והכניס ביאוש את הספר
חזרה.
הוא הניח את הנשק על הקרקע לצידו והתיישב על התיק הגדול, נמאס
לו לעמוד ולא נראה שהאוטובוס עומד להגיע בזמן הקרוב. מה שנותר
לו לעשות זה לחשוב. זה עודד אותו, הוא ידע ידע שרוב האנשים
בגילו ממעיטים לעסוק בסוג זה של פעילות, הוא חייך לעצמו. נזכר
בשירו של בוב דילן  like a rolin' stone  הוא נזכר בעיקר
בשורה מסוימת מהשיר : "When you got nothing you got nothing
to lose"...
הוא מאוד התחבר למשפט הזה באותם רגעים.

הצצה נוספת בשעון, השעה היתה 6:35, אין סימן לאוטובוס. הוא ידע
שיקח לו לפחות שעתיים, במקרה הטוב, להגיע הביתה, המחשבה הזו
תסכלה אותו. הזמן הזה היה חשוב בשבילו כמו אוויר לנשימה, זה
היה זמן לבלות איתה. הוא חיכה כל כך הרבה בשביל להיות איתה שוב
ועכשיו לוקחים לו מהזמן הזה. המחשבות הללו הרגיזו אותו.
הוא בעט בזעם באבן שעפה לעבר הכביש ופגעה בחולשה במכונית בודדת
שלפתע חלפה שם באותם רגעים, הנהג האט את מהירות נסיעתו וצפר,
נעץ בו מבט של חוסר הבנה מוחלט והמשיך לנסוע.
"מה הוא מבין". הוא חשב לעצמו, אבל מיד שינה את דעתו. הוא הבין
ללבו של הנהג, הוא ידע שהאיזור נחשב לא בטוח ודי מפחיד להתקל
בזרים בשעות מוקדמות כל כך. בד"כ כמעט ולא היתה תנועה של כלי
רכב בשעות המוקדמות האלו של הבוקר באיזור זה ובטח שלא של הולכי
רגל. וגם הולך רגל לובש מדים כמוהו, נראה חשוד עבור מעט האנשים
שחיו בסביבה.
מהצד הוא בהחלט נראה חשוד, שיערו היה מלא ולא מקוצץ, את פניו
עיטרו זיפים רבים עדות לימים רבים ללא גילוח ומעיל גדול כיסה
רוב גופו, קשה היה לדמין אותו כחייל סדיר, אולי כחייל מילואים,
אבל לא כחייל סדיר הנדרש לעמוד בחוקי המשמעת הקשים של הצבא בכל
מה שקשור למראה.

הוא הציץ בשעונו שוב, 7:00. איחור של שעה. הוא תיכנן כבר להיות
בדרך, והוא עדיין בתחנה.
תמיד, תמיד שמתכננים משהו בסוף זה נהרס חשב בלבו. השמש כבר
יצאה מבין העננים וחיממה אותו מעט, הוא פשט את המעיל והחל
לשקוע ביאוש. בינתיים החלה תנועת כלי רכב על הכביש, הוא החל
לחשוב על האפשרות של לנסות ולעצור טרמפ, הוא ידע על ההתרעות
ועל הסיכון שכרוך בדבר, הוא נזכר בפיגוע שהיה צומת אחד מהתחנה
שבה עמד, ובחטיפת החייל שהתרחשה מספר חודשים מוקדם יותר ממש
מאותו איזור. היו עוד אירועים רבים אחרים באיזור, שרק ברגע
האחרון לא הפכו לאסון של ממש. המחשבות האלו הפחידו אותו ברגע
הראשון, אבל מיד נעלם הפחד כהרף עין.

געגוע, געגוע הוא התרופה החזקה ביותר לפחד, הוא מבטל  אותו
באופן מוחלט. הוא שוב נזכר בה והתגעגע, שנה ו-5 חודשים ביחד,
ועדיין יש פרפרים בבטן כל פעם מחדש, הוא אהב אותה כמו שלא אהב
אף אחת לפניה, הקשר שלהם היה מדהים עבורו, גם היא אהבה אותו
מאוד. היא עדיין למדה בתיכון, היא לא ידעה שהוא אמור להגיע,
הוא חשב להפתיע אותה, לבוא לבקר אותה בביה"ס, ביה"ס שבו גם הוא
למד פעם. הוא דמיין אותה עומדת בחצר, רואה אותו. הוא דמיין
אותה מסתכלת עליו ואיך הם רצים אחד אל השני, הוא ראה בעיניו את
חיבוקם, את הרגע שבו שפתיה יגעו בשפתיו, הוא דמיין את הפיכתם
משניים לאחד. ואז הם יסעו משם למקום שבו יהיו רק שניהם, לבד,
הם ועולמם.
בלי צבא, בלי לימודים, בלי כאב, בלי פחד, רק אהבה...
מחשבות אלו שחלפו בראשו באותם רגעים ביטלו לחלוטין כל תחושת
פחד ששלטה בו כמה דקות קודם לכן.
געגוע, געגוע הוא התרופה החזקה ביותר עבור פחד.

רכב מסחרי גדול התקרב, הוא הרים את ידו בנסיון לעצור אותו,
הרכב חלף על פניו ואף התיז עליו מים מהשלולית שנוצרה על הכביש,
כמו רבות אחרות שנוצרו אחרי הגשם הראשון שירד באותו הלילה. הוא
סינן קללה, שוב התקרב רכב לתחנה, הפעם רכב שנראה חדיש יותר,
נראה כמו רכב שכור, הוא הרים את ידו שוב בנסיון לעצור את הרכב
שנסע במהירות גבוהה יחסית, ועצר בערך 20 מטר אחרי התחנה. הוא
הרים את תיקו והתכונן ללכת לכיוון הרכב אך לפתע החל פחד לקנן
בלבו. פחד מסוג אחר. פחד מהממסד, שכאן חשש שמיוצג ע"י המשטרה
הצבאית. הוא ידע שהם אורבים לחיילים שתופסים טרמפים מכיוון
שאסור לנסוע בטרמפים. הוא גם ידע שהם משתמשים ברוב הפעמים
ברכבים סמויים שכורים, כמו זה שעצר לו. העונש על עצירת טרמפ
הוא 3 חודשים בכלא הצבאי, מקום שאליו  בהחלט לא רצה לשוב אחרי
השהיה הקצרה שהיתה לו במקום.
הרכב נסע ברוורס, בפנים ישבו 2 בחורים צעירים הם פתחו ואמרו:"
לצומת מגידו אחי, מתאים?", "לא תודה, אני צריך לפחות לצומת
העמקים , תודה רבה"...
הם נופפו לשלום ונסעו , לרגע הוא הצטער , צומת מגידו באמת לא
היה מקום אידיאלי עבורו, אבל זה צומת מרכזי הרבה יותר מהחור
שבו היה תקוע ברגעים אלה, ומשם היה כבר יכול למצוא איך להגיע
הביתה.
הוא המשיך לחכות, 7:15, כבר יותר משעה של צפייה ושום אוטובוס
לא נראה מגיע. עכשיו כבר היה די בטוח בכך שאין טעם לחכות
לאוטובוס, ואין לו ברירה מלבד לנסות ולמצוא מישהו שיעזור לו
לצאת מהמקום הזה, רכב פרטי.

הוא ירד מהכביש והלך אל מאחורי מבנה הבטון שבו המתין לפני כן,
וכך הוסתר לחלוטין. הוא הוציא מתיקו מחסנית טרמפים קטנה, מאלו
שאפשר להכניס לנשק בלי שיראו שהמחסנית ב"הכנס". השימוש במחסנית
כזו היה אסור בצבא, אבל הוא לא רצה לקחת סיכון כשמדובר בחייו.
הוא דרך את הנשק ובדק שוב שהוא נצור, כך שחלילה אם יווצר מצב
שבו יהיה בסכנת חיים יוכל להגיב במהרה.
הוא חזר לתחנה ושוב הניף את ידו בתקווה לטרמפ, בערך 7 מכוניות
עברו על פניו מבלי לעצור, הוא החל לחשוב שאולי זה רעיון גרוע,
הוא לא נסע כמעט בטרמפים במהלך שירותו הצבאי, אך המשיך לעמוד
בכל זאת. עברו עוד מספר דקות מבלי שאף מכונית עברה בכביש. לפתע
התקרב רכב, נראה כמו סובארו קצת ישנה, ונעצר ממש לידו. ליד
ההגה ישב אדם שחום שהרכיב משקפיים על פניו, שנראו בעלות מזג חם
וטוב.
"מערבה עד חיפה", אמר הנהג בנימוס תוך כדי חיוך.
זה היה מצוין עבורו, טרמפ חלומי כמעט עד הבית.
מוזיקה מזרחית בקעה בקולי קולות מהטייפ הקטן שברכב, בד"כ הוא
שנא מזרחית, אבל הפעם לא היה איכפת לו לשמוע את המוזיקה הזו כל
הדרך.
"כן, תודה רבה!" ענה והרים את תיקו ונשקו והחל להתקדם לעבר
הרכב, ואז לפתע עצר בשנית.
הוא לא יכל להסביר את תגובתו אבל משהו בפנים, האינטואיציה שלו,
אמרה לו לעצור, הוא שמע מין קול פנימי כמו אומר לו לא לעלות.
זה לא היה קשור לפחד מהכלא הצבאי או עונש שיקבל, זה היה מין
פחד טבעי שקשור לאינסטינקט החיים הבסיסי שיש בכל יצור חי.
הוא עמד במקום לכמה שניות , קפוא.
"נו אתה בא?" שאל הנהג עדיין בנימוס.
הוא עמד במקום עוד רגע ואז החל להתקדם לעבר הרכב, בראשו התנגן
שיר, דלת המכונית נטרקה מאחוריו והם החלו בנסיעה.
לפתע הכל נהיה רגוע עבורו, לא היה איכפת לו כלום, הוא רק חייך
במין אדישות מוזרה, השיר שבראשו נתקע, וכמו תקליט שרוט בוב
דילן רק חזר שוב ושוב על המשפט: "When you got nothing you got
nothing to lose"...



- אולי יש  כמה סתירות, אבל במציאות יש הרבה יותר...-