זה התחיל בטיפה אחת שניתזה עלינו, והמשיך בגשם אמיתי, הגשם
הראשון בסיני. אפילו המקומיים הסכימו שגשם באוקטובר זה מוקדם
מדי לעונה, וצחקו כששמעו שקראנו לו 'היורה של סיני'.
ישבנו שם, על חוף הים, טלי ואני, מעשנות וצוחקות, וחשבנו על
ההפתעות הקטנות של החיים. מאוחר בלילה, וטלי שוכבת לי על הבטן,
שתינו מתבוננות בכוכבים. יש כל כך הרבה מהם בסיני, ובכל זאת
אני לא מצליחה לראות עגלה או דובה, רק את שלושת הכוכבים
שניצבים בטור, כאילו מנציחים משהו שאבד, או משהו שכדאי לזכור.
בהתחלה חשבנו שהטיפות הקטנות הן רסיסי מים שניתזים עלינו מהים,
אבל כשהג'וינט החל להירטב הבנו שכדאי לחפש מחסה. נכנסנו לחושה
מאחורי המסעדה שכל לילה אכלנו בה, עם מוחמד, חבר שהכרנו במקום.
התיישבנו בשקט שלושתנו, טלי באמצע, ומוחמד החל לגלגל סיגריה
חדשה, ממיין במומחיות את החומר ומפריד בין עיקר לטפל. טיפות
קטנות החלו להיקוות על גג החושה, מבצבצות מבעד לחריצים של
התקרה המבוקעת.
"גשם ראשון זה התחלה של משהו חדש," טלי שברה את הדממה, בוהה
במבט חולמני אל הדלת הפתוחה, ומאזינה לטיפות.
"אתן יודעות, בנות," אמר מוחמד בלי להביט בנו, "אומרים אצלנו -
גשם זה ברכה, במיוחד שהוא בא מוקדם".
אנחנו מהנהנות ומסתכלות על מה שהוא עושה. 'אינשאללה,' אני
חושבת לעצמי, מהרהרת בשנה החדשה שרק התחילה. הסיגריה מוכנה
ומוחמד מושיט אותה לטלי.
"מסע איל חיר יא טלי," הוא מחייך, והיא מדליקה ושואפת. "מסע
איל פול יא מוחמד," היא מחזירה לו, וצוחקת בראש מוטה לאחור.
אנחנו נשארות שם עוד כמה דקות, ומוחמד מכין לנו עוד כמה
סיגריות לדרך. הגשם נפסק, ועמו גם הסיגריה. בחוץ היה ניחוח כה
מוכר, עד שכמעט הרגשנו בבית. ריח של קור ורטיבות, של צמחים
רווים, ושל רעננות שנושאת עמה את סופם של דברים ואת תחילתם של
אחרים.
טלי ואני חוזרות לזולות, ויושבות זו לצד זו. נהיה כבר קר, ואני
שמה לב שהיא קצת רועדת. אולי מהקור, ואולי מהחומר, או משניהם,
בכל אופן - קמתי להביא לנו שמיכה מהחושה. כשחזרתי מצאתי את טלי
מנומנמת טיפה, והשענתי את ראשה על כתפי. הייתי מוכנה להישאר
ככה לנצח. התבוננו בכוכב בוהק, והיה נראה שהוא זז. טלי חשבה
שזה כוכב מנצנץ, ואני אמרתי שזה בטח מטוס. נרדמנו שם, ללא
הכרעה או מילים, רק אנחנו, הים והכוכבים.
בוקר. הזריחה, והחתולים של סיני העירו אותנו. קמנו כמעט יחד,
וטלי מביטה בי בעיניים רכות. "סבח איל חיר יא לירון," היא
אומרת, ואני מחייכת. איך אפשר שלא כשזו היא.
כמו בכל יום מתשעת הימים שהיינו שם, שמנו בגד ים, אכלנו ארוחת
בוקר דשנה ויצאנו לפדל בים. מה שהיה בתחילה מפחיד ומהוסס
עבורנו הפך לפתע לשגרה יומיומית. הגענו לנקודה בה הים עמוק
מספיק, והחוף רחוק עוד יותר, וטלי קפצה אל הים, מורידה ראשונה
את החזייה, ואני אחריה. הסירה צפה לה על הים, נסחפת קמעה עם
הגלים לנואיבה, וטלי ואני מתיזות מים זו על זו ורודפות אחריה.
איש הפדל כבר מכיר אותנו טוב ונותן לנו שעתיים במחיר של שעה,
וטלי ואני מנצלות כל דקה. אנחנו חוזרות לחוף, מודות למיסטר
פדל, ומזמינות משהו לשתות. טלי נשכבת לידי ואני עושה לה נעים
ביד. מסביבנו האוויר של סיני, ופרצופים מחייכים. כבר מתחיל
להחשיך ואנחנו כבר ממש רעבות. אנחנו הולכות להתקלח, שרות
בדואט, ומתארגנות לארוחת הערב. המסעדה שלנו הערב מפוצצת, בקושי
יש כריות לשבת עליהן. אנחנו מצטרפות לקבוצת ישראלים שפתחה
בחפלה ספונטאנית, וטלי משתכנעת לרקוד ריקודי בטן. כולם מוחאים
כפיים, וצוחקים, ואז האוכל מגיע. שתינו מתיישבות זו מול זו,
פיצה נוטפת גבינה ושולחן מפרידים בינינו. כולם אוכלים, ונהיה
קצת שקט, שיר של שריף נבלע בין הקולות והצחוקים האקראיים. אני
נוגסת בחצי השני של הפיצה ורואה הבזק אור בשמיים, מאחורי
החושות בהן אנו לנות.
"ווי, תראי טלי - ברק!"    
טלי מניחה את המזלג והסכין ומסתובבת, "אתמול גשם, היום ברק,
וואט נקסט?" היא שואלת בשעשוע.
"בואי נספור את השניות עד לרעם," אני מציעה.
אנחנו מתחילות לספור בקול, והאנשים ליד מחכים לראות מה יקרה.
"30, 29, 28 ...10, 9" בום. בדיוק כמו שחשבנו.
"טלי, זה לא אמור להיות אחרי שמונה או משהו כזה?" אני מנסה
להיזכר, וטלי מהרהרת בזה תוך אכילה. גם אני ממשיכה לאכול
ועוברות עוד כמה דקות, ועוד ברק מופיע.
אני סופרת בלב, הפעם לאט, אולי בפעם הקודמת מיהרנו מדי. אני
מגיעה לארבעים ונשמע קול חזק. תחושה של אימה מציפה אותי, זה לא
רעש של רעם, זה משהו אחר. אנשים מסביב מתחילים להבין. מלמולים
הופכים לקולות רמים, לצעקות ולבכי. טלי ואני קמות והולכות לשבת
על החוף. מסביב זולות ריקות ושולחנות מלאים, ואנחנו כבר לא
רעבות.
טלי מוציאה סיגריה מגולגלת מהתיק, ומושיטה לי אותה בלי מילים.
קר לי פתאום, ואני מחבקת את טלי. רחש הגלים הוא הדבר היחיד
שנשמע, לפתע כה ברור, הים סוער ונתזים קלים עפים אלינו. אני
מסתכלת אל השמיים, יש קצת עננים, הכוכבים כבר לא כל כך בהירים
כמו מקודם, אולי גם הלילה ירד גשם, סתם גשם.