אני ביסודי עכבישה די רגילה. לא בולטת במיוחד, לא מכוערת יתר
על המידה, כל שמונת הרגליים שלי שעירות, שחורות וארוכות, שיערי
שחור גם הוא. אתם יודעים, גוף רגיל. אני די נוחה גם באופי -
רומנטית, שרמנטית, זורמת, עכבישה רגילה לחלוטין. יש לי רק בעיה
אחת, והיא חוסר היכולת שלי בשימור מערכות יחסים. לא קולטת את
הנוסחא לקשרים ארוכי טווח. אינני מצליחה לעכל אותם - את
העכבישים העוברים ולא שבים בחיי.
תמיד חוזר על עצמו אותו פזמון - נפגשים במקום אקראי, מפטפטים
מעט, קובעים עוד פגישה, שבה הכל עובד לפי כל הכללים הכתובים
והלא כתובים, עולים לקפה אצלי בערסל הזוגי שתלוי לתקרת אחד
הבתים בסביבה, ולאחר לילה של שכרון חושים וסקס מטורף, אחרי
שאני כבר מאבדת את ההכרה לגמרי, אני מתעוררת לערסל ריק לגמרי.
לאחר חיפוש יסודי ומעמיק, אני מגלה שנעלם לי העכביש התורן,
כאילו שבלעה אותו האדמה. זהו חור שחור שככל הנראה נשגב מבינתי
- אולי אני מתמסרת מהר מדי, אולי הצעדים שאני לוקחת גדולים
עבורם, אך לאחר לילה של טירוף אינסופי, שבו התנינו אהבים ללא
הפסק והרגשתי את הכימיה שכולם מדברים עליה, את הפרפרים בבטן
(לא אלה שאכלתי לארוחת צהריים), את הניצוץ... ובכל זאת, אני
קמה בבוקר לריק הגדול, לבדי.
הפעם החלטתי לעשות קפיצה לתוך רחשי ליבי... הלכתי לביקור אצל
פסיכולוג. אולי הוא, במבט מהצד יוכל לזהות את הבעיה שלי. אולי
פשפוש בעברי יעזור לו ולי להבין מדוע אינני מסוגלת להשאיר אותם
בחיי יותר מלילה אחד. דווקא די נחמד לשוחח עם מישהו שאינו
מעורב בחיי האישיים, אלא מתייחס אליי כאל פרוייקט, אחד כזה
שיגיד לי את כל האמת בפנים ואין לו שום אינטרס לשקר לי...
הגעתי למשרדו שבלב העיר, פקידת הקבלה קיבלה אותי בחיוך נעים
וניסתה ליצור אווירה ביתית וחמה, וכשהגיע הזמן נכנסתי למשרד
הגדול והמרשים, שם קיבל את פניי הפסיכולוג הידוע. עכביש חביב
מאוד, הפסיכולוג הזה, נעים הליכות, רגוע, מדבר לאט וברור. כל
כך לאט עד שמצאתי את עצמי שרועה על הספה במשרדו ועיני מסרבות
להשאר פקוחות. בכבדות הן נעצמות, בניגוד מוחלט לפיקודו של
מוחי, כמעצמן.
קמתי מבוהלת, נזכרתי שאני באמצע טיפול פסיכולוגי. ניגבתי את
הרוק מצדי השפתיים, הסתובבתי במשרדו המרווח, על בהונות רגליי.
התבוננתי בתמונות, בתעודות ההוקרה, בתארים הרבים שתלויים על
הקיר... בתוכי תהיתי לאן הוא נעלם? האם אני משלמת על שעות
השינה הללו כעל טיפול? אקווה שלא, לישון אני יכולה גם בבית.
עזבתי את משרדו המפואר, בחוץ כבר ירד הלילה, מעניין מה השעה?!
תוך כדי הליכה גיליתי משהו מעניין... אותה תחושת שובע שהיתה לי
לאחר לילות האהבה שלי עם כל העכבישים שברחו לי, התעוררה בי גם
עכשיו. כאילו שאכלתי ממש טוב לפני שהתעוררתי. אני מנסה לשחזר
מה אכלתי ולא מצליחה לעלות על משהו שישביע אותי עד כדי כך...
בבוקר שאחרי קמתי מחלום רע, מזיעה כולי התהלכתי לכיוון המטבח,
הרתחתי את המים בקומקום, צעדתי לכיוון הדלת, אספתי את העיתון.
התיישבתי עם הקפה המהביל בידי. ואז זה הכה בי - תמונתו של
הפסיכולוג שלי מתנוססת בעמוד הראשון, ובכותרתו - היעדרות
פתאומית של המטפל, כל היודע דבר על היעלמותו, מתבקש ליצור קשר
עם המשפחה...
יצרתי קשר. הסתבר שאני האחרונה שראתה אותו. הדבר הבא שזכור לי
הוא בית המעצר, והעו"ד המבוהל שלי, שמצליח דווקא הוא לענות לי
על קושיית חיי - משחזר את אירועי האתמול ובכלל. כנראה שהם לא
נעלמו מעצמם. אני אכלתי אותם. ביום של המשפט כבר ייצג אותי
עו"ד אחר. הקודם נעלם. |
