לקחתי את אדוארד לשדה היום. היה קשה לשכנע אותו: אד לא אוהב
לצאת כשחם. הפעם השתמשתי במבט ה"רק קצת, בשבילי?"
עובד כמו קסם.
כשעברנו את סף הדלת, אד חייך, למרות שחם, והרגשתי את ידו אוחזת
בקצות אצבעותי. הוא קצת מגושם, אדוארד, אבל אני אוהבת אותו בכל
מקרה. השדה נפרס מולנו, זהוב וחום ודוקר. ניגוד השמיים הצלולים
מעליו כמעט הכאיב לעיניים.
רצנו לשדה, עדיין יד ביד, והתיישבנו בקרחת קטנה עם שיבולים
מעוכות. נחשים אף פעם לא הטרידו אותנו, אפילו בחום. הן שמרו
עלי גם מנחשים. אד חייך שוב.
"לא היית צריכה לשכנע אותי לבוא, אני לא בנוי לחום. אני אמס,"
הוא צחק. יש לו צחוק מתגלגל, עם שמץ ציניות. אני אוהבת את
הצחוק שלו. אפילו כשהוא מקניט אותי, הצחוק שלו עדיין נהדר. "אז
למה גררת אותי הנה?"
"אנחנו צריכים לנשום יותר אוויר צח." ניסיתי. אד הרים גבה.
"טוב, למען האמת רציתי... אתה יודע..."
אד לא ידע, מסתבר. כנראה שהוא חשב על זה בתור רמז והדביק את
שפתיו ללחיי (עם פוטנציאל התקדמות לדרום-מערב).
"לא לזה התכוונתי," צחקקתי. אני נוטה לצחקק. "רציתי לראות
אותן..." הסברתי ברצינות.
"אוך, שוב את מתחילה," הוא סינן. אד לא אוהב שאני מדברת עליהן,
על הפיקסיות. הוא לא יכול לראות אותן, אני כן. הן יוצאות בימים
כמו זה אל השדות והיערות. לעיתים רחוקות הן נמצאות  גם בגינה,
אבל השדה הזה פשוט מלא בהן.
אפילו עכשיו נדמה היה לי שראיתי פיקסי. זכר, כמדומני: פניו היו
מכווצות בצחקוק צווחני, ועורו הירקרק התנגש עם שיערו הסגול,
הוא דילג לאיטו מאחורי אדוארד, גונב גרגרי חיטה מראש שיבולת.
שתקתי, כדי לא להרגיז את אד. הוא לא ממש כועס, אבל דיבורים
על הפיקסיות מעצבנים אותו. הוא לא מאמין שאני רואה אותן. הוא
קורא לזה "השטויות שלי" ואני נותנת לו לקרוא להן ככה, כי המילה
שלו לא משנה. אני הרי יודעת שהן שם. אד נאנח, משך בכתפיו ואז
נשען לאחור, מניח את ראשו לרוחב רגלי הימנית.

האמת היא שהפיקסיות באו יחד עם אדוארד. זה היה לפני קייצים
רבים, אבל השמש היתה חמה באותה מידה. ישבתי מול החלון והסתכלתי
החוצה, רוצה לצאת, אבל החום המסתנן פנימה נזף בי להישאר
בקרירות של הבית. הדבר שגרם לי לצאת לבסוף היה ברק קטנטן
וכחול ממש על אדן החלון הפתוח. הברק המוזר זינק למעלה ואז נשמע
"טאק" מלווה בצווחה קטנה של תסכול ובדמות קטנה ותכולה עם שיער
בהיר כמו שלג שנחתה על אדן החלון ונראתה כמו גרסה אנושית
(זעירה עד מאוד) לזבוב אחרי פגישה אינטימית עם שמשה.
"טילנבוים גורגן שטיק!" קראה הדמות ביללה לפני שפרסה זוג
כנפיים, זבוביות בדרכן השקופה, ועפה משם. קפצתי אחריה דרך
החלון כדי למצוא את עצמי עומדת בחצר הקדמית ליד עץ שזיף עלוב
למראה. שמעתי צחקוק מעלי וראיתי עוד... דבר כזה. הפעם הוא,
או אולי היתה זו היא, היה סגול עם רעמה מבולגנת בצבע אדום
בוער. היצור הזה, לשם שינוי, לא נבהל אפילו כשנעצתי בו מבט.
הוא עף לעברי והפיל עלה שזיף על ראשי. לאחר מכן הוא נחת ליד
העלה והתיישב, ממש באמצע הקודקוד. אני זוכרת את עצמי צוחקת
ומושיטה אצבע ללחיצה. אני זוכרת את הפיקסי לוחץ אותה. לאחר מכן
הוא עף, עדיין אוחז באצבעי, וגרר אותי - הוא משך באופן חזק
להפתיע - אל עבר השדה. השיבולים עוד נראו כמו ים של זהב
והשמיים היו נגטיב לצהבהבות החיטה.
ולא הייתי שם לבד. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את אדוארד ואת
הפיקסיות. הוא עמד במרכז נתיב שטרקטור מעך בעוברו ונראה
מבולבל, בודד ומנומש. שיערו היה בצבע השיבולים ועיניו היו בצבע
שיערו. סביבו רקדו במעגל בערך חמישה עשר מהדברים האלו,
הפיקסיות, אך לא נראה שהוא הבחין בהן.
במבט לאחור אני חושבת שהייתי צריכה לפחד מהפיקסיות, לפחות קצת.
אבל הזיכרון אומר שביקשתי מהן לזוז, בלי לפחד כלל. פשוט אמרתי
משהו כמו "אני צריכה לעבור," והן נתנו לי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי. בלי שם, בלי גיל, רק פנים ילדותיות
מבולבלות בשדה חיטה.
"אני חושב שהלכתי לאיבוד," הוא אמר ברצינות. "זה מוזר", הוסיף,
"אני זוכר שעברתי רק שני רחובות... לא יודע איך הגעתי הנה."
אז עוד הייתי גבוהה יותר, ונהניתי להרגיש סמכותית (כי שנת
ההפרש בינינו, אני המבוגרת, התגלמה אז בצורת שבעה סנטימטרים
לטובתי ועשתה אותי קרובה יותר לתבונה שמיימית).
הוא הושיט לי יד ואמר איך קוראים לו. אמרתי לו איך קוראים לי.

"בוא," הוספתי כשלא נראה שהוא מתכוון לזוז. או, לכל הפחות, לתת
לי ללכת. במקום לעזוב את ידו, משכתי אותו איתי. "אימא תחזיר
אותך הביתה."
הפיקסיות הסתכלו עלינו במשך כל הזמן הזה. הן התלחששו ביניהן
בשפה שלא יכולתי להבין, נעצו בנו מבטים ונופפו אלי. הסתכלתי
לסירוגין בהן ובאד שנגרר אחרי. באותו יום בצהריים באה אישה
צעירה, מלנכולית למראה, ולקחה את אד ממני. ההקלה השתקפה בפניה
כמו פיה במי הפשרת השלגים. היא מלמלה תודה מגומגמת ואז הוציאה
כרטיס ביקור ורשמה עליו שני מספרי טלפון. אימא, אבא ואני
הוזמנו לארוחת צהריים, אליה לא יכלו ההורים לבוא. כך נוצר מצב
בו הגעתי לביתו של אדוארד לבד-ילדה קטנה ומבוהלת בת שמונה
וחצי. באותו יום, שוב מצאנו את עצמנו בשדה שגבל בשורות הבתים.
הפיקסיות היו שם גם הפעם...
כשישבנו בשדה, אוכלים תפוחים, הן התקהלו סביבנו וניסו לחטוף
תפוח. משלא הצליחו, קטפו שערה מראשו של אד (הוא נבהל ושפשף את
ראשו, מסתכל סביב בעיניים רציניות וזהובות) ושערה מראשי ואז,
עומדות ממש בין שנינו, שילבו אותן זו בזו ונעלמו בתוך
השיבולים, צווחות מצחוק כמו משוגעות. כשניסיתי להסביר לאד מה
קרה, גם הוא צחק בקול ילדותי ואמר שיש לי דמיון מפותח.

מאז אני מכירה את אדוארד והוא מכיר אותי, והפיקסיות מכירות את
שנינו. הן היו שם כשיצאנו לאסוף פטל (והרימו עלים שהסתירו את
הגרגרים האדומים ביותר), הן היו שם גם בפעם הראשונה שאד נשק לי
(אני כמעט משוכנעת שהן אלו שהעיפו את הגחליליות באותו לילה
בשדה) והן שם, בכל קיץ, מחכות בשדות, חורשות וחצרות.
אד כבר נרדם, ואני עדיין מעבירה את אצבעותי בשיער החיטה שלו.
הפיקסיות כבר מתחילות להתקרב, לא חוששות להטריד אותנו. חלק
מעופפות מעלינו, צוחקות ומצביעות על שיערי הכהה הפשוט (שאליו
לא היו רגילות. להן היה שיער בצבעים של שזיף, אבוקדו וחלוקי
נחל). שני פיקסים אמיצים במיוחד חלקו את שאריות ארוחת הצהריים
שלנו ואילו פיקסי אחת עמדה על כתפו של אד והפילה לחיקי פרח
סגול, ריחני. נאנחתי ונתתי לפיקסיות לעשות כרצונן. אחרי הכל,
הן אלו שהביאו לי את אד ועל כך אני אסירת תודה.
אולי יום יבוא וגם הוא יוכל לראות אותן. בינתיים, אני מתבוננת
בפניו הישנות ומקווה שהוא זוכה לראות אותן בחלומותיו.