נכתב עבור סדנה בנושא "חושים" עבור פורום פאנפיקים בתפוז. השיר
המופיע פה הוא תרגום לשיר ביפנית שנקרא Karenai Hana ("הפרח
שלא ייבול")

"אני שמח שפגשתי אותך.
הייתי גאה בידינו האחוזות.
למרות שעכשיו אנחנו מביטים
בשמיים נפרדים-תראה,
אני יכול ללכת אפילו לבד."

חדר השינה היה קריר ומרגיע. הסדין שעל המיטה היה רך ומקומט
מתחת לזרועותיו וכפות ידיו הפרושות; הרוח מהחלון ציננה את מצחו
המכווץ מעט כאילו בדאגה קבועה ואת עפעפי עיניו אותן הקפיד
לעצום. גיא נהג לשכב כך בכל פעם שחזר מבית הספר. הוא לא היה
מפעיל מוזיקה או קורא ספר, אלא סוגר את הדלת ומנסה להרגיש איך
כל איבר בגופו נגע באיבר אחר ובמיטה ובחולצת הטריקו שלו וברוח
הקלושה: קפלים במצעים, גירוד באוזן, רצועת שעון מגומי, כאב של
שפשוף בברך. כל תחושה שלחה בו גלים מוזרים של עצבות והכרת תודה
וראשו פעם תומר, תומר, תומר עם כל נשימה. ברגעים כאלו היה
אגרופו נקמץ, חופן את הסדין, את השמיכה או כל דבר שהיה בהישג
יד והוא היה נזכר במגע היחיד שאולי לא יזכה לו יותר.

הם הכירו בכיתה ה': גיא - אחד מהקבוצה שאהב לצייר ולשחק
כדורסל, תומר - מלא בדיחות וסיפורים שמעולם לא פסע מעבר לפתח
הכיתה בהפסקות. ביום שמש בהיר במיוחד חזר גיא כדי לקחת מימייה.
המראה של תומר מביט מהחלון בהרהור ולאחר מכן חוזר לקרוא בשר
הטבעות סקרן אותו, אז הוא תבע מהילד השני תשובה כששאל
אותו...-
"מה זאת אומרת אתה לא תרגיש אם תישרף?"
"אני..." ניסה תומר להסביר, "תשמע, אני לא יודע להסביר את זה.
אני לא יכול... נניח, אם אני עושה ככה-" הוא הטיח את ידו
בשולחן בעוצמה בינונית, "אני לא ממש מרגיש את זה. אני יכול
לשבור את היד ולא להרגיש. אז אם אני אצא לשחק כדורסל, אני יכול
ליפול ולא לשים לב שהרגל שלי שבורה או לפגוע במישהו אחר או...
אני מעדיף לא לשחק. אבל תודה." הוא חייך. גיא חייך חזרה.
"אבל..." המשיך תומר, "זה דווקא עוזר לפעמים. כלומר, זה לא
כואב לקבל חיסונים." הוא קרץ. "וזה גם לא כל כך נורא לקרוא
ספרים בהפסקות. הרבה ילדים לא עושים את זה, כי יש להם כדורגל
והכל, אבל זה נחמד. הספר הזה דווקא ממש טוב, אחותי קנתה לי...
אני אשאיל לך אם תרצה."
גיא, נבוך, מלמל משהו כמו "ממממ,"
תומר השאיל לו את שר הטבעות לבסוף. ולאחר מכן את הארי פוטר,
רומח הדרקון ואחיינו של הקוסם. לפעמים גיא היה נשאר בכיתה עם
תומר ולפעמים תומר היה יוצא לראות את האחרים משחקים במגרש
כשהוא יושב בצל ונזהר מאוד לא ליפול. גיא היה מביט בו מדי פעם,
נח על הספסל: שיער כהה פרוע ועור בגוון חול-ים שלעולם לא ירגיש
ברוח על פניו.
השנים חלפו... בחטיבת הביניים הם שובצו לאותה כיתה וידידותם
גדלה בהתמדה. טלפונים לבקשת שיעורי בית הפכו לצפייה משותפת
בסרטים וגיחותיו של גיא להשאלת ספר נהיו לטיולים ארוכים יחד
בטבע הקרוב. אימא של תומר נהגה לומר שגיא התחלק איתה בנטל
ה"פולנייה" וכשהם ביחד היא לא דואגת. שניהם היו מחייכים במבוכה
בכל פעם ששמעו זאת. גיא היה מקליד למחשב עבודות בשביל חברו;
הוא היה דואג שהאוכל של תומר לא חם מדי ושהוא לא יוצא במזג
אוויר קר בבגדים לא מתאימים, רק בגלל שלא הרגיש שקר לו.
תומר, לעומתו, התעלם בהומור ובשאננות מהבעייה. הוא היה מזמין
את גיא לטיולים בחוץ ומשחק איתו כדורסל הרחק מעיניה הדואגות של
אימו, הוא נהג לצלצל לחברו בלילות גשומים, תמיד עומד בחוץ
ומקווה להרגיש את המים מטפטפים על פניו. הוא היה צוחק ואומר
שהממטרים מוכנים לגעת בו מפני שהוא היחיד שמסכים להירטב
בשבילם, אז למה הוא לא יכול לגעת בהם חזרה...
בלילות כאלו היה גם גיא יוצא החוצה ונרטב. הוא היה מחכה עד
שרעד מקור ורק אז היה נכנס פנימה. הוא רצה להרגיש את מה שתומר
לא יכול היה - מספיק בשביל שניהם.
כן, דבר לא נגע בתומר מעולם. זו היתה הבעייה, חשב לעצמו גיא
במרירות בחדרו הסגור והחשוך. וכמו שאנשים עיוורים לא נהגו
לצייר-תומר העדיף לא להרגיש. ידיים שהוברשו בטעות, נשיפה של
הבל פה מלחישות בקולנוע, והנחת יד תומכת על הכתף-הם קרו
בתדירות גבוהה אך בעוד תומר התעלם מהם, גיא החל לחוש בהם גם
כשלא קרו, וכל איזור בו נגעו פעם בדגדוג מוזר גם אחרי שהלכו כל
אחד לביתו.

החופש הגדול התקרב לסיומו וכיתה י"א ארבה ממש מעבר לפינה. את
השבוע האחרון הם ציינו במרתון סרטים "משקיעת החמה ועד צאת
הנשמה"-כפי שהגדיר תומר. הספה בביתו הריק מאנשים של גיא היתה
רחבה ונוחה ושניהם השתרעו עליה, לועסים פופקורן. הם צפו כבר
שעות בכל דבר מ"שעת שיא" ועד "ווילו והנסיכה".
"אני מרגיש..." אמר האיש על המסך, עיניו פעורות במבט חלול,
"קור..."
"יש לך מזל," סינן תומר פתאום. גיא הביט בו, מופתע. הנער השני
נשמע... מריר. "אתה יודע," המשיך תומר, מדבר אל גיא או אל ג'ק
ספארו, "לפעמים זה ממש מעצבן. כלומר, תראה אותם. אני מבין שזה
לא נחמד אם יורים בך או משפדים אותך אבל הם מסתובבים כל היום
ומלטפים חתולים ועושים אמבטיות קצף. למה אף פעם לא עושים סרט
על מישהו כמוני?"
"שמת לב?" ניסה גיא להעביר נושא, "תמיד כשאני רואה את הסרט הזה
אני חושב שהוא עומד להגיד 'אני מרגיש חי', אבל הוא לא..."
"זה באמת מרגיז," קטע אותו הנער השני, "כל האנשים בעולם
מתלוננים כשהם נעקצים או נופלים. הם צריכים לסתום את הפה הארור
שלהם ולהגיד תודה שהם יכולים בכלל להרגיש משהו, כי זה לא דבר
כל כך..."
גיא קפץ את ידו כשתומר דיבר. ציפורניו הלא-גזורות חתכו בבשרו
והוא היה אסיר תודה על הכאב. באמצע הנאום, הוא התכופף קדימה
והצמיד את שפתיו לאלו של הנער השני.
תומר, בעיניים רחבות מהפתעה, זז מעט במבוכה אך לא התרחק.
וזה נמשך כמה שניות, וזה היה הרבה מעבר למגע: הריח היה של
פופקורן; הטעם היה מלוח ומתוק כאחד; המראה היה עיניים נבוכות
נעצמות והקול היה של פעימות לב, נשימה חטופה ופסקול של סרט.
תומר משך את ראשו ראשון, מבולבל ומעט חיוור.
גיא ניסה להגן על עצמו מיד: "רציתי לראות-אתה... אמרת, ניסיתי
לגרום לך להרגיש, כמו שרצית."
"אני..." החל הנער השני באיטיות, "אני מצטער." עם אמירה זו הוא
התייצב על ברכיו, השעין את ידיו על כתפיו של גיא ורפרף נשיקה
נוספת על מצחו. "אני צריך ללכת. נת-נתראה מחר."

הם לא התראו מחר, וגם לא ביום שאחריו. ביום הראשון ללימודים
הודיע המחנך כי תומר לא יחזור ללמוד איתם. הוא עבר לפנימייה -
כזו עם אנשים שיש להם בעיות דומות לשלו. מקום טוב בו יוכלו
לעזור לו.
באותו יום הסתגר גיא לראשונה בחדר, מתעלם מאביו ששאל מה העניין
ומאחיו הקטן שעשה רעש במטרה להעיר את המתים. הוא לא צריך
פנימייה טיפשית, חשב, אני יכול לעזור לו, לבד...
וזו היתה המחשבה בכל פעם מאז. אם רק יוכל להרגיש בשביל שניהם,
תומר יחזור אליו. הם יוכלו להחליף ספרים ולשחק כדורסל בדיוק
כמו פעם. ואם יד תבריש יד במקרה, הוא לא יגיד דבר.
עם מחשבה זו הוא קם מהמיטה ופתח את החלון. שמיים לבנים של
אין-גשם-אין-שמש ציננו את פניו כשהביט למעלה וחייך לעצמו מסיבה
זו או אחרת. בקרוב יירד גשם, אך הטלפון לא יצלצל עם הטיפות
הראשונות. כרגע, הרוח בחוץ שיחקה בכמה עלים והוא חש אותה בכל
עצב בפניו. חודשיים עברו מאז תחילת השנה והגעגועים הפכו משריפה
מאכלת ללהבת נר שחיממה מחד וצרבה מאידך. הלהבה של תומר, חשב.
כשיצא מהחדר תהה האם גם לו יש אש קטנה והאם תומר יחזור אליו
כשירגיש, לבסוף, את הכוויה.

"לא יכולתי לומר תודה.
לא יכולתי אפילו להבטיח, אבל
על שנינו נושבת אותה רוח
וביום כלשהו בוודאי שוב ניפגש."