מונולוג. ממש ממש רציתי לכתוב מונולוג. הרי זה אמור להיות די
נחשב, לכל כותב ממוצע בבמה יש לפחות שני מונולוגים, נכון? אז
ישבתי לכתוב. זה לא אמור להיות לי יותר מדי קשה, הרי אני כל כך
כל כך אוהבת לזיין ת'שכל על עצמי... פאק, לפעמים אני חושבת
שזאת איזה סטייה נרקיסיסטית מפחידה.
תמיד, בעצם רק בתקופה האחרונה, כשאני מתיישבת לכתוב אני חושבת
רק על דבר אחד... לפני חודש וחצי חבר שלי זרק אותי. אני כל כך
אהבתי אותו, או שאולי בעצם לא... עם כל הרגשות המעורבבים האלה,
הדמעות, הסיגריות, וכל הפחדים שלי שלעולם לא איאהב, תמיד עלו
המחשבות האלה... שאולי פשוט סתם שיעמם לי, אולי זה כוחו של
הרגל. אולי זה פשוט... שברון לב ראשון. אבל מה שהיה מדהים זה
שבחיים לא חשבתי שהוא יזרוק אותי. תמיד צחקנו, כי ידענו שאני
זאת תהיה מי שתזרוק אותו, ורק נשאר לנו לנחש, מאיזה צוק הוא
היה קופץ... התייחסתי אליו די בזלזול. אבל משום מה, פתאום,
כשזה בא משום מקום... זה ממש קבר אותי. בחיים לא הקאתי, לא
עישנתי, ולא בכיתי עד כלות- ו.... וואי, כנראה צדקתי לגבי
הסטייה הנרקיסיסטית... ג'יזס.
אני מסתכלת במראה וקצת שונאת את עצמי פחות מתמיד. תמיד כל כך
שנאתי אותן, את העיניים הכחולות והתוהות שהשתקפו לי מעבר
למראה, המבט שלי תמיד נראה כ"כ נוקב ועצוב... את הפנים הארוכות
מדי והשיער הקופצני מדי. אבל לפעמים פשוט נשבר לי הזין. אני
מביטה עוד קצת, ולעזאזל, אני מחייכת. יותר לא אתן לאנשים לשנות
אותי. יותר לא אתאכזב מאהבה. זה לא שווה את זה. אני לא אהרוס
את עצמי יותר.
עכשיו זה הזמן להתחלה חדשה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.