בלילה קר ביום לא ידוע, יצא פרש בודד לחפש אחר שכרו, הוא לא
ידע בדיוק מה מגיע לו, אבל משהו בער בו לחפש את אוצרו, הוא רכב
לתוך הלילה בערפל כבד, האיץ בסוסו לדהור שעות ארוכות ללא
מנוחה.
כשהגיע לנהר הוא ירד מהסוס והתקרב למים הגועשים, הוא התכופף
כדי לשתות, ומשך אתו את הסוס כדי שגם הוא ישתה.
הם המשיכו לדהור למשך שלושה ימים תמיד לכיוון אחד, מדי פעם הוא
האט את הקצב בשביל לתת לסוס להסדיר נשימה, אך לעיתים היה נתקף
בתחושה של החמצה נוראית ואז הוא בעט בחוזקה בצלעותיו של הסוס
וצעק להמשיך קדימה.
בלילה השלישי, הסוס נפל.
הוא לא יכל יותר לספק את רצונות הפרש שדחק בו ללא הפסקה.
הפרש לא התייאש, הוא קבר את הסוס והמשיך ללכת, עדיין באותו
הכיוון, הוא חצה שבילים, הלך בתוך יערות סבוכים, כשהוא מוריד
את ראשי הסבך הכבד בחרבו.
החיות של היער התלחשו "לאן הוא הולך, מה יש לו כל כך למהר",
הצפרדעים לא הבינו למה חוצים את הביצה שלהם בקפיצה אחת קלילה,
שירת הציפורים נקטעה לקול שבירת הענפים שנרמסו תחת רגליו,
הקופים פחדו לרדת מהעץ שמה יתקלו בו, והתנים הפסיקו ליילל כי
פחדו להפריע לו להמשיך במסלולו.
כבר שנים שהפרש רץ בתוך היער כאילו לכוד בינו לבין עצמו, לעולם
הוא לא מצא את האוצר, יש אומרים שעד היום הוא לא יודע מה הוא
מחפש, הוא הזדקן - גופו נחלש, שיערו הלבין וידיו רועדות כשהן
אוחזות בחרב, אבל רגליו נשארו כפי שהיו, הן לא חדלות לרגע
לרוץ, ריצת אמוק בלתי נתפסת, והחיות כבר מזמן הפסיקו לשאול
שאלות, הן כבר מבינות אותו, למדו לחיות לצדו, הצרצרים אוהבים
לצרצר כשהוא עובר לידם בשביל לתת לו עידוד, הקוקיה שורקת כשהוא
חוצה את השביל שמתחת לעץ שלה כדי לתת לו הרגשה טובה, אבל הוא
לא שם לב לאף אחד מהקולות, הוא מנותק מכולם זה רק הוא והדרך
שלו והמטרה שמלפנים, שעם השנים תמונתה הולכת ומתכלה למעשה גם
לו כבר אין מושג לאן הוא רץ.
יום אחד הוא עצר לנוח, כל היער השתתק, החיות לא האמינו, הסנאים
יצאו מהמחילות שלהם בשביל לראות אותו יושב, הארנבים נעמדו על
שני רגליים והביטו לעברו ואחר כך שלחו מבטים אחד לשני בשביל
לוודא שכולם רואים.
הפרש הרים את הקסדה מעל ראשו והתבונן על היער, חיוך קל עלה על
שפתיו, הוא נזכר בסוס שלו, הנאמן שרץ אתו לכל מקום עד שלא יכל
יותר לעמוד בקצב שהכתיב לו ונפל.
הוא הבחין בקולות החיים מסביבו: שירת הציפורים, יללות התנים,
זעקות הדובים.
יש כאן חיים מלבדי אמר לעצמו.
הוא קם על רגליו הכניס את חרבו לנדנדה, הסתובב לאחור וחזר
כלעומת שבא.
היום הוא גר על גבעה עם אשתו ושלושת ילדיו, בשעות הצהרים הוא
נוהג לשבת על כסא הנדנדה שלו במרפסת, לשאוף עשן ממקטרתו ולספר
לילדיו את הסיפור על היער ההוא, איך הוא חיפש שם במשך שנים אחר
אוצר, ולא מצא שם דבר.
וכשהם שואלים אותו למה הוא החליט בסוף לעזוב ולחזור אחורה, הוא
תמיד עונה: "כשנגמרים החיפושים מתחילה המציאות, ואז אתה נחשף
לכל האוצרות".