בהתחלה זה לא היה כך, שמרת אותי קרוב אליך, היית פוגש אותי כל
יום. מוציא אותי כל יום מהקופסה הישנה ורוחץ אותי, מתחיל לספר
לי על היום שלך, נותן לי שאכטות מהסיגריה שלך, משקה אותי
באלכוהול יקר - כי לבובה שלך יש ים אהבה.
הכרת חבר, התחלת להוציא אותי פעם ביומיים שלושה, מספר לי על כל
הכיף שעשית עם חבר שלך.
אחרי חודש כבר בקושי השקעת, לא הית רוחץ אותי, מוציא אותי
באמצע שבוע לחמש דקות, רק כדי להראות לי שאולי קצת איכפת לך
ממני. סיגריות כבר לא היית מביא, היית אומר שנגמר. על שתייה
אין מה לדבר, התייבשתי כי שכחת לתת לי מים, כמעט מתתי מיובש,
לא ששמת לב.
בסופו של דבר הגענו להיום, היום שבו חתכת אותי ממך, היום שבו
אמרת שאתה לא מוציא אותי יותר, או בעצם שולח אותי לחופשי.
לקחת את המספריים והוצאת אותי החוצה, אמרת לי שכאן נפרדות
דרכינו, אתה מאחל לי המון בהצלחה, אבל לא יכול לראות אותי
יותר.
"אני מתגעגעת לאיש שהיית", מלמלתי בין הדמעות ואתה במקום לענות
הסתובבת ועזבת אותי.
