עת שלווה נמוגה בסערת הרוחות
פתיתי שלג יוצרים סופה כסופה
וסביבם העלים מתקהלים בדבקות
סוף סוף אירע מאורע

וחדלו הגשמים מנפילתם הבוטחת
וציפור נטשה תקוותה לנדידה
מול ביתי הקטן החבוי לו בשלג
כיכר העיר כמו נדמה

ואין קול איש מגיע מרחוק
דומה גם השבילים נמחקים לאיטם
ונותרתי לבדי
עודני מהורהרת
מתייסרת בחבלי יגוני
ולא תילחש באוזני התשובה
הלא הייתי באור כסומא

עזבתני ביום בהיר
עת האירה השמש וחיממה בטובה
אילו היית עוזבני בימות הקרה
יתכן הייתי מבינה.