רוח קרירה פרעה את שערה הבלונדיני הקצר של קרין בעודה צועדת
במרץ על המדרכה האדומה-חומה. היא העיפה מבט מעבר לכתפה. המוני
תלמידים נהרו משערי בית-הספר, ממהרים הביתה. צרורות של דגלים
היו תלויים מעל שטח בית-הספר במעין שרשרת כחולה-לבנה. הדגלים
השרו מן מראה חגיגי ופטריוטי. קרין הרגישה שמחה וגאווה גם יחד
בהביטה בדגלים. הפסים הכחולים ומגן-הדויד המתנוססים על הדגל
וכך גם הרקע הלבן, התמזגו בהרמוניה עם השמיים הכחולים, ענני
נוצה לבנים ורכים שטים בהם. קרין ניתקה את עיניה מהדגלים,
והתרכזה בחציית הכביש המהיר. המכוניות חלפו על פניה במהירות,
למרות שהיה זה מעבר חצייה. בסופו של דבר, זרם המכוניות
האינסופי פסק וניתן היה לעבור את הכביש. הדרך שלצד הכביש
הובילה בירידה לעבר השכונה של קרין - שכונת זאב.
"קרין," אמרה אור שהלכה לצידה, קוטעת את מחשבותיה.
"מה?" שאלה קרין בפיזור נפש.
"רוצה ללכת דרך היער?" הציעה אור. קרין היססה לרגע. במקביל
לדרך הביתה היה יער עבות, שהוביל ישירות לשכונה. זה אומנם היה
קיצור דרך, אך קרין לא רצתה להסתכן במפגש עם כל מיני טיפוסים
מפחידים. ובכל זאת, היא אהבה את היער, ומאחר שהיתה זאת שעת
צהרים, והיער לא נראה כה מאיים, היא הסכימה.

קרין ואור סטו מהדרך הראשית שמאלה, לשביל קטן, העושה את דרכו
בתוך היער עד לשכונה. צמרות העצים נעו ברוח במעין ריקוד איטי.
העלים רשרשו על אדמת היער הלחה. פרחים בכל צבעי הקשת עיטרו את
הקרקע, ודשא פראי כיסה את רוב שטח היער. קרני השמש שחדרו מבעד
לעצים הגבוהים ריקדו מסביב במערבולת של צבעים. הציפורים צייצו,
שרות את שירן העליז. הכל ניראה כו שלוו ויפה. אך, למרות כל
זאת, משהו הרס את המושלמות של המקום. קרין העיפה מבט סביב,
נגעלת. היא חשה צביטה בליבה למראה הלכלוך הרב שהיה זרוק בכל
מקום. פחיות חלודות, ניירות ושקיות, שיברי מכוניות, בקבוקים,
סמרטוטים, ומה לא... קרין הזדעזעה. זה אכן היה נורא. היא בחנה
בעיניה הכחולות-אפורות העצובות את מצב היער. למה בני-האדם
חייבים לזרוק הכל ככה סתם? ללכלך ולזהם את הטבע? שאלה את עצמה,
מודעת לכך שאין תשובה לשאלתה האילמת. קרין הביטה קדימה. רק עוד
מספר דקות והן יגיעו לשכונה. צעדיה נשמעו בברור על שביל החצץ,
מהדהדות ברחבי היער, מבריחות לטאה קטנה למחסה בין השיחים. קרין
ואור דילגו בקלילות מאבן לאבן במדרון קטן המוביל לרחוב ירדן.
לבסוף הן יצאו מהיער, נפרדו לשלום, והחלו צועדות כל אחת לדרכה.
קרין הביטה ביער בעודה צועדת לעבר ביתה שברחוב חיננית, שני
רחובות מירדן. נצרת-עילית, העיר בה חיה מאז היותה בת 7, כאילו
נבלעה בתוך היערות המקיפים אותה. קרין חיבבה את העיר. עצים
צעירים, פרחים צבעוניים ודשא ירקרק הציצו מכל עבר, והיוו חלק
ניכר ממנה. קרין לקחה נשימה עמוקה, מרחרחת את האוויר הלח
והקריר, ריח פרחים ודשא שזה עתה נגזם מילא אותה בתחושה נעימה
ורוגע, כשלפתע שמעה יבבה חלושה הנישאת עם הרוח מכיוון היער.
קרין קפאה במקומה. הקול נישמע כיבבת זאב. היא אומנם ראתה תנים
מציצים מהיער מספר פעמים, כשאחד מהם אפילו העז לצאת ולרחרח את
פח-הזבל הקרוב, אך מעולם לא שמעה, שלא לדבר על ראתה, זאב
בתחומי היער. גופה נידרך, והיא המתינה. שוב היבבה. ייבבה גוועת
של כאב. ליבה ניצבט למשמע הקול, והיא החליטה לחקור את מקורו.
קרין אזרה אומץ ועלתה על מדרון קטן, החול מתפורר תחת רגליה,
מקשה על טיפוסה. היא החישה את צעדיה לכיוון ממנו נישמע הקול.
היא כל-כך מיהרה, שענף תלוי מאחד העצים, שרט את פניה עד זוב
דם. אך היא התעלמה ממנו והמשיכה. היבבה הובילה אותה לקרחת יער
קטנה, לא עמוק בתוך היער, מוקפת שיחים נמוכים ועצי ברוש
תמירים. בעודה מתקרבת למרכז כר הדשא שכיסה את הקרקע במקום,
היבבה דעכה. נעלמה. קרין הביטה סביבה בבלבול. מאין מגיעה היבבה
הזאת? תהתה, ומדוע פסקה? היא קרבה אל סבך שיחים ירוק-כהה נמוך,
ובחנה אותו. היה נדמה לה שראתה אותו זז ומרשרש כשבחנה את קרחת
היער לראשונה. היא הסיטה, מעט בחשש, כמה ענפים, והביטה אל
מאחורי השיח. ליבה זינק ממקומו. עיניה המימיות נפערו לרווחה
בהפתעה ובאימה כאחד. שם, רגלו השבורה תקועה בפחית חלודה, שסועה
ומדממת מהשוליים החדים, שכב לו גור זאבים קטן, צבעו אפור עם
גוונים של לבן, כולו מלוכלך ומוכתם דם. לא הייתה כל תזוזה
בגופו. ליבה של קרין פעם בחוזקה. היא פחדה שהוא מת. לבסוף,
עוצרת את נשימתה, היא שלחה יד לגעת בו. גופו היה חמים ופרוותו
הייתה קשיחה. הוא נשם בכבדות. קרין חשה הקלה עצומה. היא פלטה
אנחה של אושר. לא לקח לה הרבה זמן להחליט מה לעשות. היא הורידה
את מעילה השחור והרך ופרסה אותו על הדשא. לאחר מכן, היא הוציאה
בעדינות את רגלו של הגור מפחית השימורים, נזהרת שלא לגרום נזק
לרגל הפצועה, שפכה מעט מים מבקבוק בית-הספר שלה על רגלו, הרימה
אותו בזהירות, ועטפה אותו במעילה. היא חיבקה את גופו הקטן,
מצמידה אותו אליה, כאילו לשם הגנה, והחלה צועדת לעבר השכונה.
כשהגיעה לביתה, היא פתחה בתנופה את דלת הבלוק, קרירות מקבלת את
פניה, ועלתה בנחישות בגרם המדרגות אל דירתה, מלטפת ברכות את
ראשו הקטיפתי של הגור, כשרק מחשבה אחת בראשה - היא לא תעבור
על-כך בשקט, היא תשנה את ההתייחסות אל הטבע
ובעלי-החיים ביערות שלצד העיר אחת ולתמיד! היא אומנם לא ידעה
כיצד היא תעשה זאת, אך זה יתממש, ובכך תציל את הסביבה. הגיע
הזמן לנקוט עמדה, ואם לא היא, אז מי?

רוח האביב הקלילה שנשבה דרך חלון הכיתה הייתה חמימה. קרני השמש
האירו את הכיתה באור צהוב ורך. קרין ישבה על השולחן, נשענת על
הקיר. חברותיה, וביניהם אור, ישבו מסביב, מי על כיסא, ומי על
שולחן. זאת הייתה ההפסקה הגדולה, וקרין סיפרה להן על מה שקרה
לה אתמול. חלקן הסכימו איתה, וחלקן העדיפו להתעלם מהנאמר.
כשסיימה קרין את סיפורה, נפלה דממה מעיקה.
"חשבתי על זה ברצינות, ואני מציעה שנערוך הפגנה מול בית-העירה
בבקשה להגן על היער ולנקות אותו" אמרה קרין בהחלטיות. אור משכה
בכתפיה.
"אני חושבת שזה רעיון לא רע..." אמרה.
"לא רע? הוא מעולה" קראה קרין בהתגוננות, מחייכת. כמה מהבנות
צחקקו.
"מה מעולה?" נשמע קול מאחוריהן. דלת הכיתה נפתחה, וקארי עשה את
דרכו לעבר הבנות. ליבה של קרין ניצבט בחיבה, אך רק לרגע. היא
אומנם חיבבה אותו, מאוד, אך הוא היה האויב מספר אחת שלה.
"לא עניינך," נבחה קרין בשיניים חשוקות. הוא חייך, חייך נבזי.
קארי פנה אל אחת הבנות, והיא, נמסה מאהבתה עליו, סיפרה לו
בקצרה את כל הסיפור. קרין הנידה את ראשה בגועל. עד כמה בן-אדם
יכול להיות חלש אופי? למזלה, הנערה השמיטה את כל הנוגע לזאב
הצעיר. קארי פלט צחקוק מרושע.
"שומרת על איכות הסביבה, האא?" אמר בלעג, "אני מתערב אתך על מה
שתרצי שאף-אחד לא יגיע להפגנה הקטנה והעלובה שלך...!" הוא נעץ
בה את מבטו המקניט, ניצוץ מרושע מבזיק בעיניו התכולות. אולי זה
היה רק פרי דמיונה, אך קרין יכלה להישבע שמשהו עמוק בעיניו
חייך אליה ברכות ובחום. היא גיחכה, מנערת מחשבות אלו מראשה. זה
לא יתכן. קארי עדיין בהה בה, מחכה לתגובתה על ההקנטה שלו,
ובשביל להחמיר את המצב, הוא הרים נייר מהרצפה והשליך אותו דרך
החלון בהתגרות, הישר לשיחים. קרין זעמה, אך היא לקחה את עצמה
בידיים, ושלחה בו את המבט הכי מזלזל שרק יכלה ליצור, וענתה
בציניות: "מה שבטוח הוא, שאף-אחד לא רוצה שתבוא... וחוץ מזה,
בטח יש לך משהו טוב יותר לעשות, כמו ללמוד לשם שינוי..." קארי
האדים. זאת הייתה מכה מתחת לחגורה. קרין למדה בכיתה העיונית,
בעוד הוא בתגבור. להבות אש בערו בעיניו, יורות גצים. הוא הביט
בה בזעם.
"את עוד תשלמי על זה..." פלט כמעט בלחישה, קולו מאיים, בעודו
פונה וצועד בנחישות קטלנית לעבר הדלת. הוא ניסה לטרוק אותה
מאחוריו, אך ללא הצלחה, מה שהרגיז אותו עוד יותר. קרין חייכה
בהקלה. אור התחילה לצחוק עליו ולספר בדיחות, והבנות הצטרפו
אליה ברצון. כולן, חוץ מקרין. הוא תמיד גרם לה להרגיש רע עם
עצמה. אבל היא לא התכוונה לתת לו לעצבן אותה. יש לה דברים הרבה
יותר חשובים לחשוב עליהם כרגע. כמו ההפגנה למשל. עליה לאסוף
אנשים, להכין שלטים, ולקבוע מועד לביצוע. בסוף יום הלימודים
החלה קרין בשכנוע, ולאחר שהודיעה לרוב בית-הספר בנוגע להפגנה
והסבירה את חשיבותה, היא הלכה הביתה, להכין שלטים. היו לה לא
מעט חששות בעניין ההפגנה, ובעודה יושבת וצובעת לוח קרטון על
השטיח בחדרה, היא לא יכלה שלא להרהר מה יקרה אם...

השמש עמדה גבוה בשמיים, והחום היה בלתי נסבל. החלונות הרבים,
וקירות הזכוכית שעיטרו את העירייה של נצרת-עילית, סנוורו את
עיניה של קרין, וראשה כאב. דגל סגול-לבן התנוסס מגג העירה. דגל
העיר. קרין סרקה את רחבת העירה בתסכול. זה היה אפילו יותר מסתם
מביך, זה היה אסון! ההפגנה שתכננה ועמלה עליה כל-כך קשה במשך
יומיים, מנתה לא יותר מחמישה אנשים. אחת מהן הייתה אור. היא
פזלה לעבר תחנת האוטובוס.
"אולי נלך?... גם ככה זה לא עוזר". התחננה אור, מנגבת את הזיעה
ממצחה. הן עמדו כך, מתחת לשמש היוקדת, כבר ארבע שעות רצופות.
קרין הנידה בראשה בכעס ובתסכול. היא הייתה על גבול בכי. לעזאזל
עם קארי! חשבה בכאב. כשאמר שהיא תשלם על מה שאמרה, הוא באמת
התכוון לזה. הוא הסיט את כל בית-הספר נגדה, ורק החברים הכי
טובים שלה הסכימו לבוא ולהפגין. כשהגיעה לרחבת העירייה באותו
בוקר, היא הייתה ריקה מאדם, ובמהרה נודע לה הדבר. עיניה בערו
כשגילתה זאת. היא נשבעה לנקום. חוט מחשבותיה של קרין ניתק,
כשעובד עירייה עבר לידם, וגיחך בהעלבה. קרין רצתה לבעוט בו,
אבל זה לא היה תורם לכלום, חוץ מהנאתה האישית. היא התחילה
להתייאש. השלטים שהכינה במאמץ כה רב, היו מוטלים על ריצפת
הלבנים, בידי הנערים והנערות המתפזרים. הכרזות הצבעוניות-
"הצילו את איכות הסביבה! היא זקוקה לעזרה!" לא עזרו בהרבה. אור
שלחה מבט מתנצל בקרין, ופנתה לעבר התחנה, שומטת את הכרזה
שהחזיקה על הדשא. קרין שתתה את המים שנותרו בבקבוק, והשפילה את
ראשה בכניעה. דמעה זלגה על לחייה. היא הייתה לבד, שלטים וכרזות
לעתיד טוב יותר מוטלים על הרצפה מסביבה. היא חשה מובסת, פגועה.
היא ניגבה את דמעותיה בגב ידיה, מודה בהפסדה, כשלפתע שמעה קול
מוכר. "קרין..." היא סבה אחורה במהירות, מזהה את הקול. זה היה
קארי. סערת רגשות השתוללה בה כשהביטה בו. כמו ים סוער וגועש
המתנפץ על המזח. מצד אחד, ליבה שמח לראותו, ומצד שני, הזעם
והכאב בערו בתוכה. היא כנראה נראתה ממש מרוגזת, בעקבות כך שהצד
השני שלט באותו רגע, מאחר וקארי התקרב אליה במהירות, ובצעדים
ספורים סגר את המרחק ביניהם. הוא הביט בה במבט מתנצל, מחייך
מעט, בחצי חיוך.
"אני באמת מצטער על כל מה שעוללתי לך. פשוט, רציתי לעצבן אותך,
את מבינה. כנראה שרציתי ממך קצת תשומת-לב, מאחר והיית תמיד
כל-כך קרה כלפי. אני מקווה שתוכלי לסלוח לי... ובקשר לשמירה על
איכות הסביבה, את צודקת. ועוד איך. טיילתי עם הכלב שלי ברחוב,
ואני ככל הנראה שקעתי בהרהורים ולא שמתי לב, כשהוא בלע משהו
שהיה שרוע על הרצפה. הוא התחיל להיחנק, ובהמשך, אצל הוטרינר,
התברר שהוא בלע חתיכת בשר שהייתה עטופה בשקית. אבל עכשיו הוא
בסדר. קשה לי לחשוב על-כך שבעיקרון הוא היה יכול למות, והכל רק
בגלל שמישהו לא טרח לזרוק את השקית הזאת לתוך פח-האשפה...!".
קולו של קארי דעך, והוא בחן את קרין. היא הייתה המומה. לא רק
שזה עתה קארי הודה שהוא אוהב אותה, מה גם שהוא חושבת שהיא
צודקת! איזה חמוד! הצער והמכאוב פינו את מקומם לשמחה עילאית.
קרין חייכה והשליכה את עצמה לתוך זרועותיו של קארי. מאחוריו
היו לפחות חמישים אנשים, כולם נושאים שלטים צבעוניים.
בידו האחת קארי חיבק את כתפיה של קרין, ובידו השנייה הוא הרים
את השלט שלה והניף אותו גבוה באוויר. אור היום התפוגג לאיטו,
אך ההפגנה העליזה רק גברה...

ריח הדשא ואדמת היער הלחה נישא על כנפי הרוח הנעימה. עלי העצים
רשרשו באדווה רכה, וגוזלים צייצו מקניהם שבצמרות העצים.
אירוסים סגולים, מעוטרים בלבן, פרחו בכל מקום. קרין וקארי ישבו
על אבן גדולה לצד השביל הצר החוצה את היער לאורכו, תרמילי המסע
שלהם שרועים בפיזור נפש על הקרקע לידם. קרין חייכה
בשביעות-רצון. ולחשוב שהכל קרה רק לפני חודשיים...! לאחר
ההפגנה רבת המשתתפים, הסכים ראש העיר, לא פחות ולא יותר,
להכריז על היערות, המקיפים את העיר, כעל שמורת טבע מוגנת. כולם
צווחו מאושר למשמע החדשות. ועוד דבר שמילא את קרין שמחה הוא,
שבזכות ההפגנה היא וקארי ביחד! כל זה היה הרבה יותר ממה שיכלה
אי-פעם לתאר לעצמה. קרין ניעורה ממחשבותיה, מרגישה מישהו מושך
במכנס הג'ינס שלבשה. זה היה גור הזאבים שהצילה. רגלו כבר
החלימה, וקרין שיחררה אותו לחופשי. היא פרעה את פרוותו הרכה
בחיבה. הוא ליקק את ידה ורץ בשובבות לשחק עם חברתו הזאבה. קרין
וקארי החליפו מבטים.
"הזאב הקטן הזה חייב לך את חייו" ציין קארי במן נימה של כבוד.

"הוא לא חייב לי כלום, וחוץ מזה, אל תהיה צנוע, בלעדייך הייתי
נכשלת..." הגיבה קרין.
"אבל אני הוא זה שהכשלתי אותך עוד מההתחלה" אמר בעצבות. קרין
שלחה לו חיוך מעודד. הוא החליק את ידו בשערו השחור כנוצת עורב,
משיב לה חיוך מרוצה, והם המשיכו את דרכם על שביל החצץ, אל תוך
היער הנקי והפראי, אל תוך "שמורת פסגת זאב".
בשעות הערב המאוחרות, בעודם יושבים על המרפסת של קרין, מביטים
ביער המשתרע מתחתיהם ומסביבם, אורו הכסוף של הירח מלטף את
צמרות העצים, הם יכלו לשמוע יללה הנישאת למרחקים ברוח הלילה
הקרירה. ושם, על פסגת צוק גבוה, כשהיער כולו פרוס למרגלותיו,
עמד זאב בגווני אפור ולבן, מיילל על רקע הירח המלא...