"היי" אמרתי והוספתי חצי חיוך מחכה לראות את תגובתו.
"מה אחי?" הוא ענה עם חיוך מפזר כל טיפת מבוכה אשר שררה בחדר
האפלולי.
"מה עושה?" ניסתי לפתח שיחה ערה.
"כלום" הוא ענה לי באדישות תוך כדי עיוות פניו, קרניי האור
החלושים המגיחים מבעד לתריסים מראים את תווי פניו הנעריים ואת
זקנו הלא שווה והמוזר במקצת.
"הממממ" עניתי עושה פרצוף חסר דעות.
"נו דבר אחי, מה רצית?" הוא ענה כאילו ממהר לאן שהוא, בטון
המנסה לזרז את דברי האדם שהוא מדבר איתו.
"אני פוחד" אמרתי לו, "אינני יודע מה עוד לעשות עם עצמי, למה
אתה מתנהג ככה אליי?"
שאלתי בעודי מוחה דמעה מלוחה אשר זלגה מעיניי לעבר לחיי והגיעה
לפי.
"אריק!" הוא צעק "תתבגר כבר יא חתיכת רכיכה שכמוך! כל הזמן אתה
יושב ובוכה בוכה ויושב לפעמים אתה עומד ובוכה ואף בוכה ועומד!
אני לא עושה לך כלום אתה לא קולט?! זה אתה שעושה זאת לעצמך!"
"אבל א... א... אבל" גימגמתי קלות "אתה עושה זאת לי, אתה הוא
אני ואני הוא אתה, אתה בעצם סותר את עצמך"
הוא הביט בי במבט חוקר מגרד בזקנו הלא שווה עושה עצמו חושב,
לאחר כמה שניות הביט ואמר בפשוט: "וואלה צודק אחי" בעודו צופה
בי מבעד למראה, תראה אני לא עושה זאת לך אתה עושה זאת לעצמך
אני לא אתה מר בחור אני סך הכל השתקפות שלך אמנם די נאה אבל סך
הכל השתקפות, אתה עושה זאת לעצמך חבר יקר, אתה צריך להבין אחת
ולתמיד שהכל מסביבך הוא בולשיט רק אתה שולט בעולם שלך כי אם
אחרים ישלטו בעולמך" הוא עצר, לוקח נשימה עמוקה ולאחר כמה
שניות נושף אותה, משמיע חריקה קטנה אשר העלתה חיוך על פניי.
"מה אתה מחייך?!" הוא שאל כאילו צועק, דורש לדעת לפשר לגלוג
זה.
"אינני צוחק אח יקר, פשוט מה לעזאזל הקול המוזר הזה שהשמעת?"
" על מה אתה מדבר? למה את מפריע לי לעזאזל?"
"סליחה" עניתי לו, מרכין את ראשי.
"תראה אריק יקר שלי היחיד בחיי איפה הייתי?" שאל בציפורניות
מסויימת.
גילגלתי את עיניי למעלה כמה שורות ועניתי: "דיברת על זה שאני
צריך להבין משהוא ועל עולם וכל זה..."
"אההה נכון, נכון... תראה אח יקר ורע אהוב שלי, אתה היחיד
בעולמך, אתה יודע ואני יודע שכל מה שסביבך הוא כלום. אתה חייב
לחיות בדרכך שלך כי אחרת תרגיש שבור ולא אמיתי כל חייך, ואני
חלק מחייך ואני לא רוצה לסבול ככה"
"אז מה" הוא הוסיף בטון נזפני "שנפרדתם?" "סך הכל בחורה!" "ככה
זה הן באות והולכות, אתה תמיד נשאר!!" "אבל אהבתי אותה" עניתי
לו, מתרעם על הבלי הפה שלו.
"אני יודע" הוא ענה בקול צרוד מוחה טיפה בשרוולו "גם אני אהבתי
אותה, לו רק תיארה לעצמה כמה..." "אבל תהיה חזק" הוא המשיך
"אפילו היא הלכה והיא הבטיחה שלא תלך"
ואם היא הלכה הן כולן תלכנה..."
"וחוץ מזה" הוא הוסיף "זה לא משנה, הגברת מתי שהוא תבוא. אמנם
היא סך הכל אחרי הכל תהיה כלי לשעשועך, אם לילדך ופינה
לגחמותיך, אבל עדיין בפנים זה עדיין אתה שם לבד והבחור עם
הקלשון לוקח רק אותך ולא אף אחד איתך, קאפיש!"
"קאפיש?! " עניתי לו בבדיחות " מה נהיית איטלקי פתאום איזה
מאפיונר?"
ולאחר מכן לפתתי את בטני מרוב צחוק, מכיוון שדמייניתי את הדמות
אשר במראה עם כרס גדולה, טרנינג וסיגר אומר לי בטון רציני
ביותר "קאפיש?"
לאחר שקמתי מהרצפה הבטתי במראה, מחכה לתגובה ראויה מעצמי ברם,
עצמי לא היה, הוא פשוט נעלם.
כיביתי את האור, עצמתי את עיניי, גיחכתי קלות לנוכח התמונה של
עצמי בתור אל קפון ושקעתי בשינה עמוקה עמוקה...