ההמתנה מייגעת בתחנת אוטובוס האחרונה השתלמה בסופו של דבר.
במבט חפוז יכלתי להבחין  במושבים ריקים ברובם. נהג שלא כל כך
אכפת לו מהתמונה שלי בחוגר, והליכה במסדרון האוטובוס כדי למצוא
את המקום הכי טוב. לא ידעתי בדיוק מה ההבדלים בין המושבים, חוץ
מהמושב שליד החלון, שכולם אוהבים אותו, כי הנסיעה עוברת יותר
מהר כשאתה מביט על נוף העיר העמוסה. צלילים נשמעו עוד באותו
מבט חטוף. לא הצלחתי להבחין בהתחלה במה מדובר, אבל כשהחזרתי את
המבט אל מסדרון האוטובוס, ישב שם אדם. לא שמן, לא רזה. קצת
גבוה. שיער ארוך, לבש חולצה ארוכה. הוא ישב במושב הרחוק
מהחלון, והחזיק בשתי ידיו גיטרה. תמיד יש פעם ראשונה. בשבילי,
המושב שמאחוריו נראה כמקום טבעי. האוטובוס החל לנסוע. מתחנה
מוכרת אחת, לתחנה מוכרת אחרת, הדרך הכל כך מאוסה הזאת התחילה
ותסתיים באותה דרך.
צלילים קצרים, לא חדים, עם מלודיה ענוגה. עצמתי את העיניים. לא
הצלחתי להבחין בשיר ספציפי שהוא ניגן, אבל הוא עשה לי טוב.
לצאת ב7 בערב מהבסיס לג'ובניק כמוני נראה פתאום כמטרד פחות
קיצוני. רק לחזור הביתה. העיניים נפתחו מעצמן אל עבר המושב
שלפניי. הוא ניגן. עיניו היו שקועות בידו הימנית שהפסיקה את
הצלילים האלו מדי פעם בפעם. פיו היה סגור, נראה כי הדבר האחרון
שהטריד אותו זה להגיע בזמן ליעדו.
האוטובוס נעצר. אנשים עולים, אף אחד לא יורד. המושבים הריקים
מתמלאים בחיים. הוא מנגן. עדיין. מלודיה אחרת. הרגשה מיוחדת.
חשבתי על מסעדה מפוארת שבצידה יש תזמורת. זה בערך מה שהוא
ניגן. הרגשתי כל כך טוב. "וואו..הוא טוב", שמעתי קול נשי.
הסתובבתי והבחנתי בחיילת אחת אומרת לחברתה. הוא עדיין ניגן.
נדמה כי הוא שמע את זה יותר טוב ממני. עוד תחנה, ועוד תחנה.
הדרך הארוכה מתקרבת לסיומה.
כביש ראשי עמוס בצפצופים ואורות. קופסאות פח עם אנשים עצבנים
שפעם קראו להם "אנושיים" דואגים להספיק לקחת דואר ולעשות
קניות, ואולי הכפתור שבתוך העיגול שעושה צליל מלאכותי של ציפור
צווחנית במיוחד יעלים את ה100 מכוניות שעומדות מול הרמזור.
נדמה כי לא ידע על קיומם. מלודיה התחלפה במלודיה. החיוך שלי לא
ירד. חשבתי על האהובה. חשבתי על הבית. חשבתי על הרגילה שאני כל
כך צריך כדי לחזור לעצמי. כדי לנשום אוויר ולחזור להכרה. אולי
אני אמצא אותה. את ההכרה האמיתית הזאת שנעלמה.
איש זקן נכנס לאוטובוס. התהלך באיטיות, הסתכל ימינה ושמאלה.
המושב שלידי נראה לו כמקום טוב, ובשניה האחרונה החליט כי
יתיישב מאחוריי. במבט שלא מבט יכלתי להבחין בו מתבונן חצי עליי
וחצי על האיש שניגן. הוא הוקסם בדיוק כמוני. הייתי בטוח בזה.
אבל הוא איש דתי, שלא מחייך, כי הרי ככה עובדת המערכת. חיילת
מימין חייכה והסתכלה עליו. והוא? מנגן.
"צומת רעננה-כפר סבא", צעק הנהג במיקרופון. מבטו הופנה כלפי
המסדרון. מבט ימינה, מבט שמאלה. וכאילו מעצמה, כאילו היו לה
כוחות משלה, הונחה הגיטרה בתוך הנרתיק שלה, בלי רצונה. בלחש
שקט יכלתי לשמוע "לא..." נשי של אותה חיילת מרוצה. ספק אם
הייתה מגיעה עד לתחנה הזאת אם לא היה מנגן. הוא שמע את זה.
תחנה מוכרת מגיעה. אנשים עולים. ולשם שינוי גם יורדים. מסתכלים
על המסדרון של האוטובוס. מסתכלים על האיש שניגן. מתעלמים. לא
ידעו שעד לפני כמה דקות הוא היה הגדול מכולם באוטובוס הזה. לא
ידעו שהיה פה טוב. הוא לבש את חליפת ההסוואה שלו מבין כל
האנשים, ולא ניתן להבחין בכישרון הגדול שלו יותר. אלה שירדו
נותרו עם החוויה, אלה שעלו נותרו עם פספוס. ואולי זה אני
שנותרתי עם הפספוס, שלא עליתי תחנה קודם לכן, כדי לשמוע עוד.
באותו השקט שבו הכניס את הגיטרה לנרתיק, שתי רגליו עשו באיטיות
את דרכן במורד המדרגות בדלת האחורית של האוטובוס. מבעד לחלון
הרחוק ממני יכלתי לראות אותו פוסע מבין עשרות אנשים בתחנה,
הולך לכיוון תחנה אחרת. איש שאת הקסם שלו מרוויח באמצעות נגינה
בלבד, בלי מחשב נייד או חליפה מעונבת ופלאפון עם עשרת אלפים
זכרונות ומשחקים. תחושת החמצה עלתה בליבי.
הנוף התחלף, והיד שלי מורמת אל עבר כפתור אדום בתיקרת
האוטובוס. שלט "עצור" בוהק ומפתיע נוסעים שהתכוונו ללחוץ עליו
קודם לכן. עם אנחת רווחה וחיוך, קמתי, סובבתי את הנשק לגבי,
הרמתי את התיק השחור והריק שלי, וירדתי מהאוטובוס.
בדרך חזרה הביתה עברתי בחנות כלי נגינה. התבוננתי בחלון הראווה
על גיטרה שמשכה אותי. היה כבר 8 וחצי בערב עם כל הפקקים. רציתי
להיכנס ולקנות לי אחת. רציתי להיות האיש שניגן. אבל אני לא.
בינתיים לא.