תמיד כששואלים אותי מה המקום האהוב עליי, אני עונה 'ארגז
החול'. כי באמת, ארגז החול הוא המקום הכי יפה שיש. כמה שאני
אוהב חול. מכל הסוגים - גם חול ים וגם חול של כפר, בוצי כזה,
אבל חול בארגז חול הוא הכי איכותי. והכי איכותי הוא החול בארגז
שלנו. כשאני מסיים את המשפט הזה, התגובות מתחלקות לשתיים -
אנשים שפורצים בצחוק ואנשים שמרצינים בשניה. לי זה לא משנה -
בשקט, אני חוזר ואומר שאני רציני לגמרי. כל יום אנחנו נפגשים
שם, בערך בחמש, בפינה הרחוקה של הארגז. אני, החבר שלי שמוליק,
והחבר שלנו רון. רון לפעמים מאחר, אבל אנחנו סולחים לו, כי הוא
חבר שלנו. שמה אנחנו יושבים, ומדברים על היום שלנו ושלו, קצת
רכילות גם קצת בדיחות - אבל לא גסות.
ככה זה כבר הרבה זמן, בארגז החול. לפעמים, כשאנחנו מתיישבים
בפינה, מצביעים עלינו. שמוליק תמיד נורא נעלב. הוא מאוד רגיש.
קשה לו לראות ילדים צוחקים עליו, ככה הוא. רון, שהוא לא כזה
ענק, תמיד רץ ומפחיד אותם, כי הוא באמת יכול להיות נורא מפחיד.
אנחנו תמיד אומרים שיום אחד נמצא לנו מקום משלנו, בלי ילדים
שיצחקו עלינו, אבל האמת היא שאנחנו לא ממש רוצים לעזוב את ארגז
החול.

"תגיד, מאיפה אתה חושב שהם מביאים את החול לארגז?" רון קטע את
הסיפור של שמוליק. הוא אף פעם לא ממש מתעניין בסיפורים.
"אין לי מושג. מה אתך?" שמוליק שואל אותי, אבל גם אני לא יודע.
"למה זה בכלל מעניין אותך?"
רון מושך בכתפיו. "לא יודע, זאת אומרת, זה חול כזה מיוחד, ואני
תוהה מאיפה הם מביאים אותו, זה הכל."
"אתה יודע מי בטוח יודע? האדמירל," שמוליק בועט קצת חול. "תכף
נלך לשאול אותו. עכשיו תקשיבו, התחלתי לספר לכם על דנית..."
אבל רון כבר חצי דרך לכיוון המזרקה. אין לי מושג למה אנחנו
קוראים לאדמירל 'אדמירל', אולי זה בגלל שלמרות שהוא אף פעם לא
צוחק עלינו, הוא גם אף פעם לא מסכים לשבת איתנו בארגז, אלא
מתעקש לנסות ולהשיט סירות מנייר מגבת במזרקה. אולי הוא סתם לא
רוצה שיצחקו גם עליו. אבל הוא יודע, יודע המון, על כל מיני
דברים.
"תגיד, חזי," רון ניגש לאדמירל ואנחנו מאחוריו, "מאיפה הם
מביאים את החול אל הארגזים?"
"תראה מה זה, עוד אחת הלכה," האדמירל מביט בעצב בגוש נייר מגבת
ששוקע לקרקעית המזרקה. "אני צריך להתחיל להשתמש במגבות 'ויוה'.
מה שאלת?"
"החול לארגזים, מאיפה הוא?"
"שוב פעם אתם עם החול? בגיל הזה צריך כבר לעבור למים. ככה אבא
שלי אומר. בכל מקרה, החול לכל הארגזים מגיע מאיי החול
באוקיינוס השקט."
"באמת?"
"שאני אשקר אתכם? יש שם הרים של חול, וכל כמה זמן באה ספינה
גדולה ומעמיסה עליה חול. לא את החול שעל שפת האי - זה חול ים.
הם לוקחים את החול שגדל באמצע, זה החול הכי טוב. יקר מפז, אתם
יודעים."
"וואלה לא ידעתי," רון מגרד את ראשו.
"ועכשיו אתה יודע."

כל לילה, בערך בשמונה, אנחנו נפרדים וחוזרים כל אחד לבית שלו.
לפעמים אחד מאתנו בא לבית של השני, אבל זה לא תמיד נוח. זה לא
משנה לנו אבל, אנחנו יודעים שתמיד נחזור לשגרה שלנו, בפינה
הרחוקה.

"תראה מה זה, שמוליק, יש שם מישהם!"
"מה? נכון... אני לא מאמין. תפסו לנו את המקום בארגז! איפה
רון?"
"הנה הוא מגיע!"
"רווון! תפסו לנו את המקווום!" שמוליק מצביע לכיוון הפינה
הכבושה. קבוצה חדשה יושבת שם עכשיו. שלושה, לבושים בשחור חרדי,
התמקמו להם בנוחות בפינה והם מדברים ביניהם. עמדנו מספר דקות
המומים. שמוליק לקח את זה קשה מאוד.
"זה בכלל חוקי?" שאלתי בתימהון.
"בטח שזה חוקי, טמבל. זה פשוט לא פייר," שמוליק מסביר.
"זה מניאקיות! אני אומר שצריך לסלק אותם מכאן לפני שהם יתרבו!"
האדמירל הופיע מאחורינו, מחזיק בגליל של נייר מגבת.
"תפסו גם לך את המקום, הא חזי?"
"אין להם אלוהים אלה, אני אומר לכם," רון סינן.
"אוי, הנה עוד פעם הוא חוטף קריזה," לחשתי לשמוליק, שהנהן
בהסכמה. רון החל לצעוד בתקיפות אל החבורה העליזה שהתנחלה
בביתנו השני. הוא דיבר איתם בשקט, אחר-כך התחיל לצעוק ולקלל -
אבל להם זה כנראה לא ממש הפריע, כי הוא חזר נזעם. לקול צחוקם
של קבוצת ילדים אחרת שצפתה במתרחש מהנדנדות.
"הם אומרים שזה מקום ציבורי, אז מותר להם."
"ואני אומר שאנחנו צריכים ללכת ולקשקש להם את הצורה."
"עזוב חזי, בוא נמצא מקום אחר," אני ביקשתי להימנע מעימות. חזי
הסתכל עליי, לא מבין קצת מה פתאום, אבל שמוליק ורון הבינו את
העניין, וכולנו התרחקנו.

מאז אותה פעם לא חזרנו הרבה לארגז החול. לא משנה כמה היינו
מקדימים להיפגש, תמיד היו תופסים לנו את הפינה. בלית ברירה,
היינו יושבים עם האדמירל (שהצליח להגיע להסדר עם מי שתפס לו את
המקום), או שהיינו מוצאים מקום על הדשא. בכל זאת, דשא זה לא
חול, ובטח לא חול איכותי, אבל זה לא שינה כל כך, כי העיקר היה
שניפגש.
יום אחד, רון לא הגיע. היו פעמים שאחד מאתנו לא היה מגיע, אבל
תמיד היה מודיע לנו קודם. בכל זאת, דואגים. אז למחרת ההברזה של
רון, חקרנו לפשר העניין.
"היא לא מרשה לי לבוא יותר," אמר רון בעצב כשנפגשנו, "זאת הפעם
האחרונה."
"מה? ואתה תיתן לה לעשות לך את זה?" שמוליק היה על סף דמעות.
"היא הבוס, אין מה לעשות, והיא אומרת שאני צריך למצוא חברים
חדשים."
"מה לעשות? תצמיח עמוד שידרה, זה מה שתעשה. בפעם האחרונה
שבדקתי, כבר סיימת גן."
"גם כן אתה גבר! כשקוראים לך אתה רץ הביתה כמו ילד טוב!"
היה שקט. רון הסתכל על שמוליק, שמוליק הסתכל עליי, אני על
הרצפה. לבסוף רון קם והלך.

לא נפגשנו ארבעה שבועות בערך, ואז ערב אחד במקרה - אני נשלחתי
למכולת, שמוליק ירד עם הכלב, ושנינו פגשנו את רון בפינה הרחוקה
של ארז החול, שהיתה פנויה. רון נראה עצבני, כרגיל - מלמל
לעצמו, נופף אגרופים ובעט בחול.
"אהלן רון," אמרתי בחיוך.
"היי חברה... הרבה זמן..."
"הרבה מאוד. קרה משהו?" הכלב של שמוליק נהייה עצבני, אז שמוליק
חתך לעניין.
"לא קיבלו אותי לבית-ספר ההוא."
"מה? איך?" השבנו יחד בתדהמה. רון ניסה להתקבל לבית-ספר מיוחד,
ומאחר והוא היה כזה חכם, כמו האדמירל אבל אחרת, היינו בטוחים
שהוא יתקבל."
"לא יודע. והעניין הוא, שהיא כל כך רצתה שאני אתקבל. ועכשיו
אני רואה כמה מתאכזבת מחדש כל פעם שאני נכנס הביתה. היא חושבת
לעצמה שאני כישלון, אני רואה את זה."
באתי לומר משהו, אבל שמוליק תפס לי את היד וסימן לי לכיוון
משהו נוצץ שבלט מהכיס של רון.
"רון... מה זה?" הצבעתי.
"אוי אתה, אין לך טקט?" שמוליק התעצבן.
"זה? זה  האקדח... של אבא שלי."
"איך השגת..." זזתי אחורה.
"מה זה משנה איך? מה שמשנה זה מה שאני עומד לעשות איתו."
"רון... אל תצחק על זה אפילו."
"אני מחייך? אני רציני מאוד. תבין, אולי אתם מסוגלים לסבול את
זה, אבל בשבילי זה יותר מדי. הפינה, היא, ועכשיו בית ספר.
וברקע הצחוקים הנוראיים האלה. זה פשוט יותר מדי. נמאס לי
מזה."
"רון! מאיפה הרעיונות האלה? הרי כל החיים עוד לפניך!"

רון לא ענה. הוא חייך, גיחך קצת, ואז תקע לעצמו כדור במוח.
ככה, בפינה של הארגז. הוא צנח על החול שספג את הדם במהירות.
הרבה דם, ורון היה יחסית קטן. עמדנו המומים. שמוליק פרץ בבכי.
"שמוליק... איפה את חושב שהוא עכשיו?"
"אני יודע? אבל אם יש אלוהים וגו עדן כמו שאומרים, והוא באמת
לא דואג רק לילדי הגן, רון כנראה שט עכשיו בסירה לאי של חול
באוקיינוס השקט, שם גם ילדים בני 37 יכולים לשחק באין מפרע."
"אני רק מקווה... שזאת לא סירה מנייר מגבת," בעטתי בקצת חול.