אין דבר שיוכל להסביר לך מה אני מרגישה אליך
וכמה אני נקרעת בתוכי על שאתה כל כך רחוק ממני
כמה זמן עברנו ביחד, כמה התבגרתי והשתניתי. כמה רציתי אותך
כמה גרמת לי לרצות אותך
ועכשיו?!
עכשיו נקלעתי למעין מבוך מוזר
שאני זו שניתקה אותך ממני
אבל אני לא רוצה אדם אחר בתוכי חוץ ממך
אתה שמכל הפגישות החפוזות שלנו,
ודיבור לא היה הנושא המרכזי שעסקנו בו
תמיד ידעת מי אני
תמיד הכרת אותי. לפעמים יותר ממה שאני הכרתי את עצמי
עד שהסתכלת לי בעיניים ואמרת שלעולם לא נהיה ביחד
לפחות לא איך שבתוכי כל כך ייחלתי שנהיה
ואז נכנס בי השינוי
ההבנה הפתאומית של המצב הנוכחי גרמה לי להחליט
וכשאני מגיעה להחלטה אין מה שיזיז אותי ממנה
בשניה נהפכתי לכזו קרה, האישה שתמיד שנאתי להפוך לה
וכשליווית אותי הביתה אמרתי לך שזהו. אני סיימתי איתך.
הסתכלת עליי בכזה מבט שכבר שבועות לא זז לי ממול העיניים
העיניים היפות שלך נמלאו תדהמה ופחד.
ואני הלכתי ממך וקיוויתי למות
כי ידעתי מה עומד לקרות לי
ידעתי שאני עומדת מול תקופה של ייאוש, של בדידות, של עצב
ונמשכתי לקראתה כמו דם לאש.
ואני לא מוכנה להכניס אף אחד לתוך הבועה חוץ ממך
אני עומדת וצופה בך מהצד ותוהה, כמו שתמיד תהיתי
על מה אתה חושב, מה אתה מרגיש
האם אתה חושב לפעמים, עליי, עלינו, על מה שיכול היה לקרות
אתה, שבשלוש מילים פשוטות טלטלת את הקרח שהייתי בו,
המסת אותי לתוך ידיך כמו מתוך חלום
אבל כמו כל חלום, לאחר רק כמה שעות ספורות הוא התפוגג, ונגמר
ובלי חומת הקרח אני כה שברירית
מחכה לך.
ויודעת שלא תבוא...
לעולם