הנורה בחדר,
מתחילה קצת לעלות לי על העצבים,
דלוקה. כבויה.
עושה לי כאב ראש.

מרוב חוסר ההחלטיות,
של הנורה המזדיינת,
האור בחדר נראה קצת עמום.
מרוב הכאב ראש הנוראי
שמתפתח
אני לא יכולה לחשוב.

רק לקחת את אלת הבייסבול
שנמצאת מטר מהיד שלי
ולחבוט בכל הכוח בנורה.
זכוכיות
יכנסו לי לעיניים,
אבל לא אכפת לי.
העיקר שהיא הפסיקה.

אני משתגעת.
רק אם היה לי את הרצון
או את הכוח,
לקום ולהוריד את המתג
גם ככה אני מעדיפה חושך.
חשוך.
אור.
בבקשה, רק תפסיקי.

לבהות בקיר החשוף,
המלוכלך.
כתמים נראים,
כתמים בלתי נראים.
בעיות,
אין בעיות.

עמום לי בראש,
המחשבות נעלמות,
לא נוח לי בראש.
לא נוח למחשבות,
בגלל זה הן עוזבות אותי,
כי אני לא מתייחסת אליהן יפה.
לא בסדר מצידי.

בסוף אני עושה את הצעד הנכון,
וקמה מהכיסא המתפרק,
באפיסת כוחות,
אבל עם הרבה עצבים,
לוקחת את הכיסא, עולה עליו,
ושולחת את ידיי לעבר הנורה.

לא בוכה ולא כלום,
בזמן שהנורה הרותחת,
משאירה על כפות ידיי כוויות,
העיקר שתפסיק.
העיקר שהפסיקה.

רק תפסיקי.

[פוסט מודרניסטי או מה?]