יוצאת מהמשרד, רצה לעבר תחנת הרכבת. מנסה לחצות 2 כבישים,
נזהרת שלא להידרס, הרכב שמתקדם לכיווני מכוון פנסים בוהקים,
מסנוור ונעצר באיטיות. מסמנת תנועה עם היד וממשיכה. מוצאת את
עצמי מסתובבת בין עשרות אנשים לא מזוהים, כל אחד עם פרצוף
שונה, כל אחד עסוק בספר או בטלפון, עסוק בחיים שלו. הולכת הלוך
ושוב לאורך הרציף, מחכה לרכבת. כולם נראים כל כך בטוחים בעצמם,
כל כך יודעים מי הם ומהם, כל כך יציבים וכל כך מכירים את עצמם
ואת כל מה שסובב אותם.
פתאום אני מרגישה ששכחתי משהו. יודעת טוב מאוד מה זה. פותחת
ת'תיק, הופכת אותו, מתחילה להילחץ. אנשים מתחילים לנעוץ מבטים
אבל לא אכפת לי. בזמן האחרון אני מאבדת יותר מדי דברים. "אולי
זה בבית", אני חושבת לעצמי, וכוססת ציפורניים באכזריות בציפיה
דרוכה לרכבת. מרפי לא לטובתי היום, הרכבת כמובן מאחרת. כשהיא
מגיעה כולם מצטופפים מול הדלתות. אני נדחקת בין עשרות, מאבדת
ידיים ורגליים, עולה לבסוף ומתיישבת באחד המקומות הפנויים, כבר
לא אכפת לי איפה. הנסיעה נמשכת נצח, אני מסתכלת על המחוגים של
השעון ולא רואה את התנועה שלהם מרוב שהם איטיים. מנסה לחשוב
איפה שמתי את זה. מריצה בראש פעולות אחרונות, איפה הייתי היום
בבוקר, מה עשיתי, איפה הסתובבתי. איפה זה יכול להיות. חושבת על
איך אני אהפוך את המיטה ברגע שאני אגיע הביתה, איך אני אחפש
בכל הבית את מה שהלך לי לאיבוד. ואולי זה בכלל לא בבית... אולי
השארתי את זה בצבא? האמת היא שזה יותר הגיוני שזה יהיה בצבא.
אני כל היום שם. אבל אני בכלל לא בטוחה שאני לוקחת לצבא את מה
שהלך לאיבוד. אוי, שונאת את זה. מתחילה להשתגע. מניעה את
האצבעות בעצבנות על הברכיים שלי, אנשים מרימים מבט ובוחנים את
התנועות שלי. שייחנקו, אני חושבת לעצמי, זה באמת הדבר האחרון
שצריך לעניין אותי. אבל איפה שמתי את זה... איפה שמתי את זה..
איפה השארתי את זה, את הדבר הכל כך חשוב הזה. אחרי נסיעה
שנמשכת שעות אני יורדת בתחנת רכבת ופוגשת את הטרמפ שלי הביתה.
גם הנסיעה הביתה לוקחת יותר מדי זמן, הרמזורים אדומים, המהירות
איטית מדי, השיחות חולין באוטו כל כך מיותרות והראש שלי מרחף
במקום אחר. מגיעה הביתה, לא חשבתי שהרגע הזה יגיע. רצה במהירות
לחדר שלי, הופכת את החדר. הופכת את המיטה, את השמיכה, את ערימת
הבגדים שמונחת על המיטה, את כל הניירות שמסתובבים בחדר. איפה
השארתי את זה... מתחילה לסרוק עם העיניים את כל המדפים שיש לי
בחדר שעליהם מונחים דברים קטנים, כל מיני שטויות ישנות, דברים
נוסטלגיים שאני שומרת סתם. ערימות של חפצים שמזכירים לי דברים.
אולי בין כל אלה מסתרר הדבר שאני מחפשת, כי תמיד זה נמצא בין
הדברים הקטנים. אבל גם שם אני לא מוצאת כלום. מרוב דברים שיש
שם, אולי מה שאני מחפשת מכוסה בעננים של אבק ואני לא מוצאת
אותו. עוברת לחדר אחר, הופכת אותו, ולעוד חדר, ולסלון, ולפינת
מחשב שתמיד מצטבר שם זבל. עושה שוב סבב בין החדרים. מתחילה
להילחץ באמת. אולי השארתי רמז במחשב. אולי כתבתי משהו שיזכיר
לי. מעלה את המחשב, פותחת חלון SEARCH. מקלידה במהירות את
המילה בת ה-4 אותיות. אולי זה יעלה לי משהו, אולי ככה אזכר.
"מחפש..." מחכה בציפיה דרוכה. כעבור כמה שניות מופיעה הודעה על
המסך. "החיפוש הסתיים, אין תוצאות שניתן להציג". פאק איט, גם
כן מקום לחפש. חושבת לעצמי עד כמה אני לא מסודרת, עד כמה החיים
שלי מבולגנים וזו התוצאה של הכל. הלוואי שהיתה לי מערכת איתורן
לכל דבר שאני צריכה. ככה כשמשהו ילך לאיבוד, אני אלחץ על כפתור
והאבידה תצפצף. אני ארוויח מיליונים על זה, אתם תראו. אבל זה
לא חשוב עכשיו, אני משתגעת כבר. איפה זה עוד יכול להיות? יוצאת
החוצה, אולי זה בחוץ. חוזרת למקום האהוב עלי, זה גם לא שם.
המקום שלי, המקום שתמיד ברחתי אליו. גם שם זה לא נמצא. אז איפה
זה עוד יכול להיות... חוזרת למחשב בכל זאת, פותחת את האינטרנט
באתר של Google.אולי מנוע החיפוש הטוב בעולם יעזור לי למצוא את
מה שאני מחפשת כבר שעות. אני מקישה את המילה ומקבלת עשרות
תוצאות לא רלוונטיות. גם זה לא יעזור. הולכת לשאול את ההורים
שלי אם הם ראו במקרה את מה שאני מחפשת. גם הם מהרהרים ואומרים
שבאמת לא ראו את זה הרבה זמן. גם האחים, גם החברים, כל כך מוזר
שהדבר הזה נעלם ולא השאיר זכר.
מתחילה להתייאש. אולי זה לא כל כך חשוב, אני מנסה לשכנע את
עצמי. אולי מה שאני מחפשת כבר לא יחזור, אולי יבוא במקומו משהו
חדש ויותר טוב. אולי אני אתרגל לחיות בלי זה, אולי יהיה לזה
תחליף מתישהו. שונאת שאני מאבדת דברים, שונאת שאני לא מוצאת
אותם. מתחילה להרגיש עייפות אז הולכת ונשכבת במיטה. בראש מריצה
שוב את רשימת המקומות שהאבידה אולי נמצאת בהם. אולי בצבא, אולי
בחוץ, אולי אצל האנשים שמסביבי, אולי איפשהו בבית. הראש כבר
כואב ממחשבות, רוצה להירדם, משכנעת את עצמי שאני אתגבר על
האבידה הזאת. כבר כל כך נמאס לי לחפש את עצמי.