על ארבעה בנים דיברה התורה. חכם, רשע, תם ושאינו יודע
לשאול.

חכם.
מחפש אהבה דרך שירה,
המילים מופיעות מתוך עצמן,
באוטובוס ישן מחפש אותך
ונרדם.
חרא, זה מה שיש לי לומר על השיר הזה. מה אני צריך לעשות כדי
שהמילים יתאימו לך, כדי שתפסיקי להביט בי מהצד בעיניים חלולות
שאינן רואות אותי?
אמרת לי לבוא אלייך, אמרת לבוא מהר. כמו בכל פעם אני עוזב את
הכול, שוכח מהעולם, עוד שומע את החברה צועקת לכיווני "גולן",
מופתעת, לא מבינה. אך את מבינה. את יודעת איך להדליק את האור,
לקרב אלייך את חיות הלילה המרחפות סביבך, מתקרבות אליך ונופלות
במלכודתך. ארבע שנים ארוכות, אולי ארוכות מדי בשביל מי שבקושי
נמצא על האדמה הזו עשרים ושלוש שנים. את שלחת בי אז מבט אחד.
אחד הספיק, ולקחת את נשמתי איתך, יודעת כי מעתה את אדוני,
וכאשר יקרא האדון אבוא. גם אם על ארבע אלייך אבוא ואשק
לשפתייך, ואנגב דמעותייך, עד שתשחררי אותי.
זהוב שיערך, מבטך הכחול, מפתה אותי. כחתולה מיוחמת שורטת ידי,
חזי, שורטת אותי.
צעקת, ואני עליתי על האוטובוס הראשון. זינקתי לתוכו, דוחף את
שלפני ואת שאחריי, נעלם בתוכו, נאנק בשל הזמן שעלי להמתין לך.
אוהב אותך יותר משאוהב את עצמי.
יהיה עלי לעזוב, יודע אני. עוד ארבע פגישות משאיר לנו, משאיר
לך לנצל אותי, את תמימותי.
גם אם בגיא צלמוות תלכי - אלך אחרייך.

רשע.
נערים חוצפנים, כמעט והעיף אותי בזמן שעקף אותי בתור לאוטובוס,
הזמן רץ להם, כאילו השטן רודף אחריהם. אחרי השטן כבר רדף. 80
שנות רדיפה, לפני שנים רבות הוא רדף...

"אפרים אתה בא?" חייכה אלי, "יש פגישה ביער, כולם יהיו שם" עוד
מחייכת אלי, מתקדמת לתוך היער. גופה נע בצורה שמושכת את עיני.
רציתי לומר לה לעזוב אותי, הרי יומו של הישוב קצוב, הם כה רבים
ואנו מעטים. אולם לא יכולתי.

ברבות הימים התחתנתי איתה, שולה מהפלמ"ח. לא מאהבה התחתנתי
איתה, מרחמים. איבדה את שאול על הגבעה, הערבים שחטו אותו מולה.
הם אחזו בה והתכוונו לעשות לה את אותו הדבר. אני לא רציתי
להפריע להם. שתסבול, שתבין כי זה יהיה המצב לכולם בעוד רגע.
אבל קולה המתחנן, צרחותיה בשעה שהם ערפו לו את הראש. זינקתי
מאחורי סלע, רק לאחר שהם סיימו איתו. לא רציתי שיישאר בחיים
בטעות, רציתי אותה והוא עמד בדרכי. בכתה על כתפי המלאה בדם, הם
הספיקו להשחית את פרצופה בסכין ואני שנאתי את עצמי.

שתי בנות נולדו לנו, שתיהן עזבו את העולם לפני כמוה, רק אחת
מהן הספיקה להביא בת. פניה המופתעות כאשר חדרתי לתוכה, כל כך
הזכירה לי את שולה לפני שחתכו לה את הפרצוף, כה יפה. אני יודע
שאפשר להאשים את האלכוהול. יודע, אפשר לומר שלא שלטתי בעצמי.
מעולם לא גילתה על מעשיי לאיש, אבל מבטה הכחול הנוראי כאשר
הביטה בי מדי יום ביומו, מפסיקה באחת לקרוא לי אבא. נוסע אלייך
כי קראת לי לבוא עכשיו, נכדתי.

תם.
שתים עשרה בלילה, אני צופה באנשים הנכנסים לאוטובוס. מנסה
למצוא בהם את עצמי. נער שעיניו מבולבלות נכנס, חולף במהירות על
פני המושבים. לרגע עינינו נפגשות. מרחם עלי. אני יודע זאת.
כאילו כתוב לי על המצח "מובטל". עוזב אותי ונעלם בתוך
האוטובוס. אני עוצם את עיני, רוצה למות.
רואה בעיני את דמותה של רווית על הספסל. "תראה, חיים," לא היתה
צריכה לומר יותר, פשוט הביטה בי, במקרר ושתקה. ידעתי שהוא ריק,
הרי כסף לא צומח על העצים. לא יכולתי לראות עוד את המבט שלה
וברחתי. אני יודע שנסתדר, אתחיל לאסוף פחיות. שמעתי שמי שאוסף
הרבה יכול להרוויח פה ושם בשביל ארוחה קלה.
כמעט מסוגל לחוש את עיניה בתוך תוכי, "שרון רצתה להביא בארבע
חברה" רוצה לומר, "אין לה במה לכבד אותה".
כל כך הרבה שנים בצבא, עד שהשתחררתי. הציעו לי לחסוך בתקופת
הקבע, אבל בחרתי להשקיע ב... כבר לא בטוח. עכשיו אף אחד לא
צריך מחסנאי בן 45.  כל כך האמנתי שאסתדר, רווית כל כך האמינה.
אפילו הבנות, ניסו בהתחלה לעזור, לחפש עבודה. עוברות עיתון אחר
עיתון, מציעות לי לעשות הכל, לא מבינות שיהיה בסדר, כולם
יכולים לאסוף פחיות.

שאינו יודע לשאול.
"כן, זה שבעה שקלים עד התחנה האחרונה". הזקן מתקדם ואני סוגר
את הדלת. זה הסיבוב האחרון שלי להיום. בתחנה האחרונה גם אני
יורד.
"איך קוראים לך?" הזקן לפתע שואל.
"עוזי" עונה בלי לחשוב. הוא שומע ומתקדם, לא שואל דבר נוסף.

ארבע שנים על האוטובוס הזה, ארבע שנים של אלנבי. כל כך הרבה
דמויות חלפו לפני, כל אחת סיבותיה שלה. הם לא ידעו שעוזי הסיע
אותם, לא שאלו לשלומי, וגם אם כן לא ממש מעניינת אותם התשובה.
אני יודע שאני חייב להפסיק את המחשבות האלו. הרופא אמר ל שזה
מסוכן, נתן לי כדורים כחולים. לא יודע שלא לקחתי אפילו אחד
מהם. חושב שאני דפוק בראש? מספר לי סיפורים על כימיקלים בראש,
אומר שזה יעבור לי.
כל מה שרציתי זה לשאול אותו איך מוצאים את המבטים של כל האנשים
שנכנסים לאוטובוס שלי ושופטים אותי. כאילו לא ראיתי את הנער
צוחק עלי בלב שלו, עוד נהג אפס שלא היה מסוגל לעשות כלום בחיים
שלו. והזקן הזה, הביט עלי, לא סתם שאל איך קוראים לי, בטח רוצה
להתפלל עלי בבית הכנסת, לרחם עלי.
הם חושבים שאני לא מכיר אותם, הם חושבים שאני לא יודע מה
מסתובב להם בראש. הרופא הזה רצה לאשפז אותי. "לעולם לא" צעקתי
בורח משם. הוא לא יוכל לעצור אותי. כבר שנים שאני נוהג
באוטובוס הזה. שנים... רצה לקחת לי את הרישיון "רק עד
שהכימיקלים יסתדרו לך". נשבר לי ממנו, נשבר לי מכולם. כבר אמר
מישהו כולנו נמות. אז למה לא עכשיו. "ראו נוסעים יקרים,
המהירות כבר שמונים קמ"ש בתוך העיר תל-אביב. ראו איך אני מגביר
את המהירות עוד, ראו את הרכב ברמזור האדום שלפנים."

חכם
אש, ודם מנע אותך ממני.
ברזל אכול למחצה בלע אותי.
ארבע דקות של נסיעה
ואת תישארי בלעדי
אדוני.

רשע
אני חש אותך שולה, אנו בקרוב ניפגש, בשערי גן העדן, את תיכנסי,
צלקות פנייך ירפאו, ואני לגיהינום ארד. ארבע פעמים של נצח אהיה
שם, אז ניפגש שוב.

תם
את יודעת שעשיתי ביטוח חיים לארבעתנו, לך לבנות ולי. אמרת שאין
צורך, אמרת כי היום חיים עד גיל 90, עכשיו יהיה אוכל בבית,
יהיה אוכל לילדים. לא צריך לאסוף פחיות.

ושאינו יודע לשאול
כואב, כואב לי כל כך, חש את השמשה מתנפצת לפני, עובר דרכה. מחר
בארבע בבית החולים אומר שהברקסים הלכו לי. אף אחד לא ידע, איש
לא ינחש.



תודה לאנשי סדנה 51. חלק מההערות לקחתי, חלק לא מצאתי דרך
טובה יותר לבצע אותן ולכן השארתי את היצירה לא מושלמת.