מול האח, על הספה התיישבה כשבידה כוס שוקו חם.
האור היה כהה כתום כזה, "שחור מדי" לדבריה.
ברקע נשמעה מוזיקה שקטה, האווירה הייתה שלווה למדי עד שהיה
אפשר לחשוב שהכל הסתדר והכל טוב.
פעמון הדלת צלצל.
היא התעלמה, עשתה כאילו לא שמעה וכאילו שלא ידעה שמישהו מחכה
מאחורי דלת הפלדה העבה שתפתח, או שאולי באמת לא שמעה ולא
ידעה.
פעמון הדלת שוב צלצל, הפעם כמה צלצולים ברצף. אף אדם נורמלי לא
היה יכול לא לשמוע ולהתעלם אבל היא היתה עסוקה בשתיית השוקו.

כמה שניות עברו, אולי אפילו כמה דקות, עד שנשמע צלצול הטלפון.
הטלפון הישן העגול צלצל באזנה מנגינה מזייפת והיה גם קרוב
מדי.
ענתה.

"הלו?"

"אני בחוץ תפתחי לי... אני מצלצל כבר רבע שעה".

"אני יודעת".

"את יודעת?! את נורמלית? יורד שלג בחוץ... ואת יודעת שאני בחוץ
רבע שעה ולא פותחת?"

"כן".

"נו, אני מחכה... קפאתי כבר!!! תפתחי לי או שאני שובר את הדלת
ותוקע את החתיכות על הראש שלך!!!!!!!!!!!"

"זאת סיבה מצוינת לפתוח לך" דיברה בציניות.

"אני באמת אעשה משהו, כדאי לך להזהר ולא לצחוק עלי... תפתחי את
הדלת המחורבנת שלך - עכשיו!!!!!!!!!"

"טוב. במילא השוקו נגמר".

"אהה..."

"כן?"

"חיכית לגמור את השוקו החם שלך ואני בחוץ קופא מקור..? אפילו
אין לי מעיל את יודעת!!"

"אני מנתקת. שלום"

היא קמה לאט כהרגלה, למרות שדלת הכניסה היתה יותר קרובה, עברה
קודם במטבח להניח את הכוס הריקה בכיור ואז נגשה לדלת.
סובבה את שבעת המפתחות שהיו ממוקמים באזורים שונים בדלת,
ופתחה.
הוא נכנס במהירות, הוא היה אדום והוא רעד. ניתן היה להבחין
בגבר גדול גוף, מפחיד מאוד, עצבני, ודם זלג מידו.
היא לא אמרה דבר. סגרה אחריו את הדלת.
לאט.
וחזרה לספה כאילו לא קרה כלום.
הוא היה איש כל כך טוב לפני שהכל קרה. הוא היה האהבה הראשונה
שלה. הם חיו ביחד ומילאו את האהבה שלהרבה אנשים היתה חסרה.
כולם קנאו באהבה שלהם. אחרי שנתיים הם התחתנו.
באותו תקופה הכל היה מצוין. שלוש שנות נישואים היו להם עד
למקרה.
אחרי המקרה, כלום לא היתה אותו דבר. הוא היה חוזר הביתה
מהעבודה עצבני וכועס ומוציא הכל עליה.
היא שתקה.
כל יום היה מעיר לה הערות "תראי איך את נראית? השמנת!"
"לא יפה לך הצבע בשיער הזה!!!
"למה את לא משנה תסרוקת?"
לכי לעבוד, כלבה"
תשני את התחביב המשונה הזה שלך, לכתוב... את במילא לא כותבת
טוב ובחיים לא תהיי סופרת מצליחה!!"
כל פעם בתחום אחר... פעם בנושא האישיות שלה, פעם במראה שלה,
פעם למקצוע שלה, פעם ככה ופכם ככה...
היא שתקה.

היא לא פחדה ממנו. להיפך, לידו היא יכלה להרגיש גיבורה.
"לא כל בן אדם הוא כזה קטן כמוהו", טענה.
היא התכוונה מבפנים. כלפי חוץ הוא היה גדול ממנה בשלושה ראשים
לפחות.
פעם היא באה אליי וספרה לי על המקרה שהרס אותו.
הוא כל כך אהב אותה, אהבת נפש ופעם שבא הביתה אחרי העבודה מצא
אותה על יד ארונית הספרים, על הרצפה, ללא הכרה.
היא היתה כמו בובת חרסינה בשבילו, הכל היה מושלם, חלק, מצוצח,
יפה, מבריק, אבל גם צריך להזהר איתה כי כאשר היא נופלת היא ישר
נשברת.
וככה הוא ראה אותה באותה רגע, כאילו נשברה. כאילו התרסקה על
הרצפה. הוא פרץ בבכי מר... אחרי ארבע שעות ושלושים ושלוש דקות
היא חזרה להכרתה וראתה אותו בוכה. היא סיפרה לו שהכל בסדר
ושהיא התעלפה בגלל סחרחורת שנבעה מההריון. כך בעצם היא סיפרה
לו שהולך להיוולד להם תינוק קטן, או תינוקת.
היא לא התייחס, לא ראה אותה, הרגיש שהיא נשברה ואי אפשר
להחזירה, עכשיו זאת לא אהובתו זאת אויבת שהשתלתה על גופה.
הוא ממש האמין לסיפור הזה עד שהוא נטרף מהסיפור והתמלא שנאה
כלפיה שגנבה את גופה של אהובתו ש"נשברה".
אחרי שבעה חודשים אשפזו אותו בבית חולים פסיכיאטרי. היה לו
משהו לא בסדר בראש.
"הוא באמת דמיין שאני שבורה לחתיכות ועכשיו מישהי אחרת הדביקה
את כל החתיכות אבל אני לא אותה בובת חרסינה." אמרה לי פעם.
אחרי חודשיים היא נכנסה לבית חולים ללדת את התינוקת שלהם.
התינוקת היתה כל כך יפה. דומה מאוד לאימה, הייתה מלאת שמחה
ואושר. היה לה מן חיוך כובש שכזה וצחוק מתגלגל, גם כשיצאה
מהבטן לא בכתה, צחקה.
היא ממש יצאה ואמרה לעולם "קיבלתם מתנה מיוחדת - אותי!"
הוא שכבר החלים לא רצה שום קשר איתה והיא בקשה ממנו שמכל לשון
של בקשה אם פעם אהב אותה שיבוא לראות את התינוקת שלהם. שלפחות
לא ינטוש אותה.
כמו מגנט אל מגנט נמשך האב לילדתו והחליט לגור איתם, לא בשל
אהבתו לאמא כי אליה לא הרגיש משהו אחר מלבד שנאה, אלא מפני
אהבתו הרבה לתינוקת המיוחדת שלהם.

"תכיני לי שוקו חם, עכשיו!! אני קופא" ציווה עליה.
היא הלכה לאט והכינה גם לו. דפקה מספר פעמים על דלת שחורה
שהיתה בקצה המזדרון ושאלה את אנה אם היא רוצה גם שוקו. אנה
ענתה בקצרה "לא".

הגישה שוקו חם על מגש עם מספר עוגיות בצד, וקוביות שוקולד,
לבעלה.

בעלה פתאום שינה את הבעת פניו, הלך לשירותים נקה את הדם שירד
מידו בגלל נפילתו על הקרח והביט במראה.
פתאום הוא קלט שהוא באמת השתגע לפני מספר שנים והנה, החרסינה
שלו שלמה ובריאה.
שב לחדר ונתן לאשו חיבוק אוהב, כמו בימים ההם.
"אני מצטער על כל השנים האלה שהתייחסתי אליך ככה, אני אוהב
אותך!"
"סוף סוף התעשתת! גם אני אוהבת אותך! עד עמקי נשמתי!"

ישבנו השניים אחד לצד השניה משלובי ידיים ומחוייכים.

בנתיים בחדרה של אנה (שדרך אגב כבר היתה בת שש עשרה וחצי, קצת
יותר למען האמת), היתה מוזיקה חזקה סוערת והיא רקדה ושרה והיתה
נראת כאילו היא מאושרת.
היה אפשר להבחין בשלושה בקבוקים על שולחנה. הם היו חצי ריקים.
שניים היו וודקה חזקה ואחרון היה יין משובח מלפני 23 שנים.
היא המשיכה לשתות ולרקוד ולצחוק בקולי קולות. צחוק לא אמיתי.
פתחה מגירה מתחת לשולחן והוציאה סיגריה עישנה אותה וכיבתה אותה
על גב כף ידה, זה לא כאב לה רק קצת שרף.
המשיכה לצחוק... היא צרחה את המילים של השירים שנשמעו ברקע
בזיוף, למרות שהיתה יודעת לשיר בדיוק בצורה הנכונה.
אחרי כמה רגעים של התלבטות לקחה את המספריים ובלי לחשוב פעמיים
גזרה את שערה השחור החלק שהיה נופל על עיניה על פניה.. מסתיר
את היופי שלה, את החיוך שלה, היא נסתה להסתיר את כל הטוב שהיה
בה, שבכלל אפילו לא ראתה אותו.
ציפרניה היו תמיד צבועות בשחור חזק, כל קירות חדרה והדלת היו
שחורים.
בגדיה היו תמיד בצבעים בורדו או שחור.
עיניה בשחורות היו פתוחות לרווחה ואם היו מסתכלים לתוכן, ממש
חודרים אליהן, היה אפשר להבחין שהן ריקות.
לא היה מאחוריהן כלום. היא היתה שבורה.

על השולחן השחור שלה היה כתוב בצבע אדום וחזק "אני לא שבורה!"