וביום השלישי משחו את גופי בשמן אורנים. כל נקבובויות עורי
נשמו את ריחו אך לי לא סיפרו אודותיו. שוב הייתי צריכה לנחש,
להרכיב מרסיסי זיכון את מרקמו החריף, ורק כשזה כבר נספג עלתה
על שפתי טיפת רוק רעבה שביקשה עוד. אלפי ידיים עיסו את שומני,
קפל אחרי קפל, החדירו את טיפות השמן עמוק יותר ויותר, בכדי
שיהפוך לזיעה, שיהפוך לדמעות של עור נחש על גופו האבוד, שיפוך
לחלב נרות במקדש שטרם נבנה אך יסודתיו כבר נטועים בתוך ראשי.

וביום הרביעי לא נגעו בי יותר. עוד הדהדו אצבעותיהם ברכותי אך
היו אלו רוחות שקופות. גופי שכב שם לבד, בינו לבין החלל ולא
כלום. התחלפו אלפי הידיים בעפעפיים רועדות, שעלו וירדו מטה
ומעלה, ולא ראו דבר. ואז החלה היא, אותה המנגינה שהבטיחו, החלה
היא באוזני, קודם עוקצת ואז ממלאה את ראשי ואז עולה על גדותיה
ונשפכת אל החוץ, נאחזת שניות בתנוך הימני, או שמאלי, וממשיכה
ממני הלאה. ליבי הפועם לחלילותיה, והחדר מתכווץ יחד איתן. לו
יכלתי לספור הייתי סופרת עד שלוש ויודעת שכל פעם שאומר שלוש
ידלק עוד לפיד מעלי. הראשון האיר את רגלי, את כפותי העבות,
נקיות מכל אבק, את בוהנתי הבוהקות משמן ולק אדומים, את ברכי
העגולות הפונות זו לזו בשיח רעות, את יריכי המלאות, שמוכנות
לאגיר מיץ, רק שיבוא ויבקש. השני האיר את בטני שהתחילה מסבך
שיערות, בהן עוד הסתתרו טיפות מי ורדים, היא עלתה עד שדי, עם
פטמות עשויות יד אומן, מפוסלות מקרח וחימר, שימסו מחלב חם אשר
יזרום בתוכם, אך כעת עוד ממתינות. השלישי האיר את צווארי ואת
נשימותי הכבדות, גילה את חוסר הסובלנות של גופי, גילה את פי
הנפער את לשוני המחולקת למאות לשנות אחרות וכולן מטפתלות
ביסורי התשוקה, לו רק כבר היתה כזו, ועדיין אין. והרביעי האיר
את עיני. וכל הלפידים כבו, וכל העפפיים נפלו על ברכיהם, ונשאו
בשפתותיהם את התפילה, שהיא המוסיקה אשר מילתה קודם את אוזני,
ואני נאנחתי, יחד עם פטמותי ויריכי ובהונתי, ועצמתי את עיני.
בכדי שהלפידים יבהרו שוב.

וביום החמישי ידעתי את הכאב. הוא חדר לעורי בזעקות של עדרים
שלמים, בצעקות קרב של להקות, בנטיזי דם של גורים אבודים, של
יונקי חלב אם, של טלפיים רותחות, של צפורניים הנשברות על גזעי
עצים, גדרות אבן, קרקע אגם. לא היה לו קצב או סיבה, ללא התחלה
או סוף. הוא היה גדול ממני, גדול מחדרי, הוא היה שם לפני ואולי
ישאר לתמיד. אלפי עפפיים עקבו אחריו, עיניהם עולות מלעה ומטה,
מלעה ומטה כמו במין משחק שטרם המצאתי, אך אמציא עוד מעט, רק
שיעבור הכאב. לשם מה משכתם את עורי וכעת הוא נקרע? לשם מה
ניקיתם את פני וכעת הן עפר ודם? לשם מה השרתם תפילה באוזני
וכעת בהם תחינת מחילה, אולי שלי?
ובכל החוטים הרועדים בתוכי, יש עוד חוט חד, שלא נגעו בו. עוד
הלומה, או ים שלם. כאילו מוגן בחומה, גואש מבפנים, לא מרגיש
דבר, מחכה. יודע שיעבור הכאב, ואז יגיע תורו.

וביום השישי הלבשתם אותי בסדין לבן. משיערות ראשי ארגתם אותו,
כל חייכם וחיי אלו שקדמו לכם. אלפי ידיכם רעדו תחת כובדו,
ועפפיכם הו כבדים עוד יותר. לילה שלם הזלתם דמעותיכים בשביל
לרפאות את גופי, בשביל לנקות את דמי, בשביל להשכיח את הכאב,
שלעולם לא ישכח. אחד אחד עזבתם את החדר.
כל אחד השאיר דבר מאחוריו.
פיסת מחשבה, או הבנה, או עבר. מריצפת שיש הקרה אילו זחלו אל
גופי החם, והיתנחלו בתוכו. לא יכלתי לפתוח את עיני, אך אלו כבר
מצאו את דרכם לעפפי, והחלו בריקוד מטורף. סרט נע, ללא צבע
וקול, שמלמד ומספר את העתיד לקראות. נערים שיונקים דבש משדי
נערות, ויריכהם מכים אילו באילו. ידיים חופנות בשר וגידים,
ומצמיחות כנפיים של חמדה שיכולות לרסק כל אבן בתנועתן אחת.
נשים שפוערות את פיהן, ולשונם מפלסת דרך בין ברכי דרקונים,
אגנם נע בתיפוף קדום ועיניהן מתרחבות מרצון עז.
ועוד רצים כל אלו מול עיני נכנס הוא לחדרי.
אולי גפו גדול כשלי. אולי משוך בשמן אורנים. אולי רועד מכאב
שהיה. אסור לי לפתוח את עיני, כי אז גם הוא יפול על ברכיו או
יעלם. לו כל צורה שירצה, אולי הוא השד כרגע מרצד מול עיני ובין
רגליו נערה צעירה שמבקשת את אורו? אולי הוא נחש, המרכיב על
גופו אצבעות, שנוגעות בחלל מסביבי, מסלקות אותו, מעלימות את כל
מה שביני לבינו, רק אני והוא.
אולי הוא זה אני. אני שמפרידה שיח ברכי. אני עם מאות לשונות
שטועמת מיץ ירכי. אני עם אצבעות לק ושמן שחודרת לתוך עצמי,
מגששת אחר החוט ההוא, טובלת בים הגואש. אני ששוקעת בעצמי לקצב
המנגינה, הולמת בעצמי שוב ושוב, עד שנשמתי נהיית כה כבדה כי
אולי לא תחזיק עוד מעמד ותפרח מגופי. אני שמהדקת את רגלי על
צוארי, שמצמידה את בטני לבטני, שפורסת את כפותי וצועקת אל החלל
שנעלם עד שאותו החוט הבודד נקרע ומתנפץ לרסיסים וכל הים שהיה
נשפך אל החוץ, לתוכי.
אני שקמה ועוזבת, מתנתקת מגופי שלי, משאירה טיפות זיעה וריח
חרובים.

וביום השביעי, הכל רק צל. צל כאב בין ירכי. צל קריעת גופי. צל
זעקות ובכי. צל ריח דם. הכל כבר היה וחוזר שוב. אותו חלב חם
שהבטחתם ממיס את הקרח, והעולם שבידי ממהר לינוק משדי, ממהר
לינוק חימר וחלב. ורק הוא הוכחה שלפני הצל גם היתה אמת. ולכן
אשמור אותו בין שדי לנצח, כי לזכור שביום השישי, ידעתי אדם.