לקראת יום העצמאות העשרים ותשע בנינו בגן דגמים של טנקים
מקרטונים של נירות טואלט. אני זוכר שורד נחמיאס ציירה לי את
המגיני דוד, כי בשום פנים ואופן לא הצלחתי לצייר קו ישר ועוד
קו ישר עליו. בין גליל לגליל, וחיסלנו עשרות כאלה, התקיים דיון
רציני למדי בין הילדים בשאלה "ומה אבא שלך עשה בצבא?". כולם
השוויצו והפליגו בסיפורי גבורה מסעירים על נחיתות, צניחות
והרבה פצועים ודם, ואני שתקתי, כי אף פעם לא שאלתי את אבא מה
הוא עשה בצבא, ובאותה תקופה עוד לא ידעתי שאפשר לשקר. כשחזרתי
מהגן התנפלתי על אבא, שלא שיתף פעולה בשמחה רבה מדי. הייתי
חייל כמו כולם, הוא אמר. לא טייס, לא צנחן ולא שום דבר מיוחד.
סתם חייל רגיל. הסתכלתי עליו טוב וראיתי שלמרות שהוא גבוה ויש
לו בלורית והכל, הוא לא נראה מי יודע מה טייס או גיבור מלחמה.
קצת התאכזבתי, אבל לא ויתרתי בקלות. אבל היית במלחמה, שאלתי
אותו בזהירות. הופתעתי כשהוא ענה בחיוב, וסיפר לי שהשתתף
במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, ושיש לו סיכות שהוא קיבל
בסוף המלחמות. פתחנו ביחד את הארון הישן בחדר העבודה וראיתי
פעם ראשונה את הסיכות עם כריות הבד הדהויות, עליהן מרוחים פסים
צבעוניים. הן נראו מאוד מכובדות, ויצאתי בהרגשה טובה, שאבא שלי
אמנם היה חייל פשוט, אבל חייל טוב, והנה יש לו עיטורי גבורה
מהמלחמות. אבא, נזכרתי פתאום, אבל באיזה חיל היית? הוא חשב קצת
ואמר, בחיל רגלים.

עברו הרבה שנים מאז, וכבר למדתי לצייר מגן דוד בעצמי, וביום
אחד אבא התקשר אלי בבוקר ושאל אותי מה שלומי, ואיך זה שאני לא
בעבודה. אני חולה, אמרתי לו, אבל הלכתי לרופאה ואני לוקח את
התרופות. אל תדאג אבא. אבא לא הסתיר את שמחתו שבנו בן העשרים
ושלוש מספיק עצמאי כדי ללכת לרופאה לבד, הציע לי כמה עצות
פולניות לשיכוך החום וכאבי הראש, וביקש שאני אעשה לו טובה
ואוכל טוב.

אחרי שדנו מעט במחלתי הטריה, הוא שאל אותי פתאום, גיל אתה זוכר
שסיפרתי לך שהייתי במלחמת יום כיפור? כן, היססתי מעט, מעלה
בדמיוני את העיטורים המגוחכים שאוגרים אבק בארון הישן בחדר
העבודה, ותוהה אם הוא מתכוון לאותה שיחה מלפני שמונה עשרה שנה.
כן, למה אתה שואל? תשמע, הוא אמר, אני חייב לספר לך משהו שקרה
שם. והוא סיפר.

ישבנו ושתינו קפה, אני והטבח של הגדוד. פתאום הגיע המג"ד ואמר
שצריך לחסל כמה שבויים, ואם מישהו מתנדב. מיד צעדתי צעד מרשים
קדימה ואמרתי שאני, המפקד. כולם רצו לחסל שבויים, זה היה מאוד
פופולרי אז. הוא חילק את השבויים בין כולם, ולי אמר, תאסוף
תרמילים עם רומנו. אמרתי לו שגם אני רוצה לחסל שבויים, אחרת
איך יסתכלו עלי בעבודה, ואיך אני אסתכל לבן שלי בעיניים, והוא
כבר בן שנה ומתחיל לדבר, ואגיד לו שאבא שלו לא ירה אף יריה
בצבא? אבל הוא אמר לא, פשוט תאסוף תרמילים ותשתוק קצת, בחייך
אפריים. רצח זה לא הכל בחיים.
נעלבתי ואספתי תרמילים. מאז כל הזמן אספתי תרמילים. מאיפה אתה
חושב היה לאימא שלך ולי כסף לעבור לבבלי? אתה יודע כמה תרמילים
היו לי? אלפים, בחיי. בכל הטיולים השנתיים שלך, אתה לא זוכר מי
הביא לך תרמילים תמיד? פתחתי עסק אפור לתרמילים.

אחרי שהתאוששתי מהגילוי המרגש שאלתי אותו למה הוא תמיד אסף
תרמילים. כלומר ידעתי שהוא אף פעם לא היה פייטר מי יודע מה,
אבל לירות באנשים קשורים גם אני יכול. אה, הוא אמר בשמחה, זה
בגלל מה שקרה לפני זה. תשמע.

לפני שהיתה האופנה של לירות בשבויים, סתם היינו קושרים אותם
ושומרים עליהם שלא יזוזו. אני בעצמי שמרתי על איזה שלושים
שבויים בצריפין, שם שירתתי אז. אני זוכר שזה היה יום שישי
בצהריים וכולם כבר רצו לצאת הביתה, אבל אז הגיעה משאית ענקית
מלאה בשבויים חדשים. המג"ד בא אלינו ואמר שבוטלו היציאות,
וכולם נשארים לשמור על השבויים, כי אין מספיק מקום לדחוף אותם
בבסיס. ואז רומנו אמר לו שמעלייש, מה עם האישה והילדים? היה לו
רעיון מבריק לרומנו. כמה שבויים עודפים היו, נגיד שישים?
ואנחנו היינו בערך שלושים. כל אחד, הציע רומנו, יקח איתו איזה
שני שבויים לוויקאנד, וככה כולם יהיו מרוצים. רעיון מצוין, אמר
המג"ד, ולפני שיכולת להגיד משהו כולם כבר ברחו עם השבויים
בפרייבטים שלהם, בדרכם אל ביתם החם והמשפחתי.

רק אבא שלך נשאר עם המג"ד, כי לאבא שלך, כמו שאתה יודע, לא היה
אף פעם רשיון נהיגה, ובטח שלא היתה לו מכונית. אח, מה עושים
איתך אפריים, אמר המג"ד בצער. המג"ד, בכיתי, יש לי בבית ילד בן
שנה שכבר קצת מדבר, ואישה חמודה שמחכה לי, אל תשאיר אותי פה
בגלל שאין לי רשיון, בחייך המג"ד. תישמע, אפריים, הוא אמר.
תיקח איתך שני שבויים קשורים ותיסע, לא אכפת לי איך, אפילו
בטרמפים, אבל שיהיו פה ביום ראשון. יש?

יש, אמרתי לו ורצתי עם שני מצרים קשורים לכיוון שער יפו. שעות
עמדנו שם, שעות. אף אחד לא עצר, ומי יעצור לחייל מזיע עם שני
שבויים קשורים? כשהתחיל להחשיך, איבדתי את העצבים. טענתי את
הרובה ויריתי בהם מטווח אפס בין העיניים, מה יכולתי לעשות?
רציתי להיות איתך, אתה מבין? זרקתי אותם מאחורי הטרמפיאדה,
עליתי על הטרמפ הראשון שעצר ונסעתי הביתה. בשבילך, גיל,
בשבילך.