תמיד האמנתי שאם אני אהיה בסדר, הכל יהיה בסדר. איזו בדיחה.
אני שומע את הצעדים שלהם. לא רוצה להסתכל. לא רוצה להסתכל. דלת
התא נפתחת.
אני שומע את קולו של המנהל שמדבר אליי באנגלית, אבל המבטא,
אלוהים, המבטא. אני קפוא על מיטתי, עוצם עיניים. שניים
מהסוהרים ניגשים ותופסים אותי בידיי. אני מנסה להתנגד, אבל הם
כל כך חזקים. אלוהים, הם כל כך חזקים. למה לעזאזל אני קורא
לאלוהים? הרגל? אולי אחרי הכל, מתחת לתודעה, גם אני לא יכול
בלעדיו? אני לא באמת מאמין שיש אחד כזה. אבל אולי כדאי לאמר
מילה טובה, בכל זאת, ליתר בטחון.
שטויות. פילוסוף נהייתי. עכשיו אני פילוסוף? אולי אם הייתי פעם
היה יכול להיות אחרת. הייתי יכול להיות פילוסוף מצוין. אבל גם
אם יש אלוהים עכשיו מאוחר מדי. אלוהים, מאוחר מדי.
הם גוררים אותי. אני מבין. אלו הרגעים האחרונים בחיים שלי. עד
עכשיו הייתי בטוח שהם יגיעו. אמא שלי ואבא שלי. הם יגיעו
ויסבירו לתאילנדים שזה לא באמת. הבן שלהם לא סוחר סמים. אני
לא. אני לא יודע מאיפה השקיות האלה הגיעו. אני אפילו לא יכול
לאמר מה היה בתוכן, לא יודע להבדיל. "הרואין" הם אמרו. שיהיה.
מאיפה אני יכול לדעת. אלוהים, מאיפה אני יכול לדעת. אבא, מאיפה
אני...

לפתוח את העיניים? לבלות את הדקות האחרונות שלי בעיניים
פתוחות? זה לא משנה. העיניים נפתחות מעצמן. הרגליים הולכות. לא
צריך לגרור אותי. כמו בסרטים. ללכת זקוף. להיות גאה. למות כמו
גבר. כמו שעמדתי ולא בכיתי כשאבא שלי נתן לי סטירה, ואחר כך
אמר לי שהוא גאה בי.
את האמת שלי אני יודע. מה האמת שלי? שאני לא עשיתי כלום. זה כל
מה שאתה יכול לאמר אידיוט? מה זה עוזר לך עכשיו? מה זה עוזר לי
עכשיו? אני הולך למות. אני צריך לנסות לחשוב על דברים טובים.
יש לי כמה דקות ואולי כדאי שמה שיהיה לי בראש זה דברים טובים.
שיגידו עליי שהשלמתי, שהייתי מוכן.

אוי לא. אוי לא. נגמר המסדרון. זאת הדלת. החזה. כואב לי החזה.
שיכאב. אני לא רוצה לחשוב. אני לא יכול להפסיק לחשוב. דברים
טובים. תאמר לעצמך דברים טובים. כמו הטורניר כדורסל ההוא,
שקלעתי את הסל האחרון. כמו החמודה שניגשה אליי בתחנת האוטובוס
והשאירה לי פתק עם הטלפון שלה. התביישתי ולא התקשרתי. איזה
אידיוט. אולי אם הייתי מתקשר הכל היה אחרת.
הם עוברים והולכים, הדברים הטובים, עוברים מהר מדי. הכאב הזה
בחזה מגרש אותם. זה רק כאב בחזה. זה לא פחד. אני לא מפחד. ברור
שאני מפחד. אני גם כועס. כועס שכל מה שעולה לי בראש טיפשי.
שאני לא מצליח לחשוב על מה שאני רוצה. חשבתי שאם אני אהיה
בסדר, לא אפגע באף אחד, לא אסתכן יותר מדי, אחיה את החיים שלי,
אז הכל יהיה בסדר. לפעמים רגע של אושר. לפעמים עצוב. אבל בסדר.


אוי לא. הנה העמוד. אני לא רוצה לעלות על המדרגות האלה.
הסוהרים התאילנדים גוררים אותי. אני מנסה להתפתל ויודע שזה לא
יעזור. זה לא יעזור. הם אוחזים בי ומעמידים אותי. הם שמים לי
כיסוי על הראש. אני לא רואה כלום. אני שומע מישהו אומר דברים
בתאילנדית. אלה הדברים האחרונים שאני אשמע. מילים בתאילנדית.
אלה המחשבות האחרונות שלי. אף אחד לא נמצא איתי. אף אחד פה לא
מכיר אותי. יד אוחזת בראש שלי, ואני מרגיש את החבל. לוחץ לי.
הם לא יכולים לשחרר קצת? אני לא רוצה. לא רוצה למות. אומרים
שברגע הזה יש איזו הארה. אבל אין לי. אני רק חושב שלא חשבתי על
הדברים הנכונים. מה בנאדם אמור לחשוב בשניות האחרונות שלו? אין
לי חרטות. מאיפה בא המשפט החארטה הזה? חרטות, חארטה... לא
מצחיק אותי. אף פעם לא הצחקתי מי יודע מה. לא חשבתי ממש על
החיים שלי, לא מחשבות טובות. רק על זה שלא מגיע לי. לא עשיתי
שום דבר רע. ולא חשבתי עלייך. לא חשבתי...