בליל חורף, בית הקברות העתיק עמד דומם.
האויר היה קפוא ושום כוכב לא נראה בשמי הקטיפה השחורים, אף אדם
חיי לא עבר במקום שנים...
בית הקברות הזה... היה בו משהו, מפחיד.
שני גופים קרים נעו בסמוך למצבה שחורה וגבוהה שבראשה פסל מלאך
בעל כנפי עטלף - שני ערפדים
המגע הקר של אצבעותיו צימרר אותה, אך היא לא יכלה להתרחק
ממנו.
אהבתה לא נתנה לה להתרחק ממגעו, שפתיו פגשו בשפתיה לנשיקה
סוחפת משכרת, ניביו פצעו את פיה והוא שתה את דמה.
ידיו נשלחו מסביבה ואספו אותה לחיבוק אוהב אך עם זאת חסר כל
רגש.
אצבעות ידיה נשלחו בשערו ובמשיכה מעט אלימה היא קירבה אותו
אליה עוד כך שעמדו צמודים, נשענים אל המצבה
זה היה מעבר לאהבה -
זאת הייתה כמיהה.
ידיו הזריזות פרמו את שרוכי המחוך של שמלתה, הוא התנתק מנשיקתה
המשכרת כיין ועבר אל צוארה לוחש בדרכו אל אוזנה:
"אני בשבילך" ונישק את צוארה, נשיקות עדינות מלטפות ככנפי
פרפר, אך הן הפכו עד מהרה בנשיקות חושניות ונשיכות.
היא הרימה את ראשה,
הרגישה את ידיו מתחת לבגדיה, והתמכרה למגעו
מקווה, שהשמש לא תזרח עוד לעולם, שרגע זה יימשך לעד
לילה נצחי, עד תום חיי האלמוות ...