אני לא מפסיקה לחשוב. המחשבות צצות לי בראש כמו כדורים מצד
לצד. עושים בקעים בתוך הראש שלי.
אני מוטרדת, זה כל כך קשה, להוציא אותך מתוך הראש, מתוך הלב,
פשוט לשכוח, כאילו לא עשיתי דבר וכאילו לא הכאבתי לך. כל כך
קשה להגיד לאשמה לברוח. כל כך קשה לה למצוא דירה חדשה.
כמה כוח יש לך עליי ואתה אינך יודע, יכולת הרי בכמה דקות לגרום
לי לבכות, אפילו שלא היית שם... רק המחשבה. הפחד הזה, של
המצפון הקפוא... מעביר בי צמרמורת. זה הפחד המשתק, שגורם לי
לרעוד, לבכות, לשנוא גם את עצמי. מטריפה את עצמי, במחול שנאה,
נושכת את עצמי בכדי להכאיב, בכדי לא לשכוח. חושבת על מה שהיה,
עליי... המון עליך.
אינני מבקשת ממך עוד לאהוב אותי למרות הכל, אינני חושבת
שביקשתי זאת אי-פעם. לא אחרי ששיקרתי לך כה רבות. אחרי שהייתי
כל כך מאוהבת בך, בצורה אובססיבית, שמטרידה אותי עד עכשיו.
לפני כמה ימים חשבתי שאני מתגעגעת.
אבל שוב הבנתי שזה השקר המבעבע בי, הרצון להפוך אותי ואותך
למשהו אמיתי. בריחתי מהמציאות לקחה כרטיס לחלל, וכשעמדתי מתחת
לחללית, קוראת לה לשוב אליי, היא כבר ראתה את הירח והכוכבים
שהובטחו לה. הייתה מוקסמת כל כך, שלא רצתה לעזוב.
עברו חמש שנים. עדיין אני מרגישה לפעמים את רגש האשמה, אבל
המשכתי הלאה, כמו כולם, כמוך גם. אני בטוחה שאינך חושב על מה
שקרה, גם כשמזכירים לך אותי, כשאתה שומע את הקול שלי איפה שהוא
מהדהד בראשך. תדחיק, כמוני.

אבל אין דבר ששובר אותי, חוץ מהגשם הזה. הגשם הזה כל כך רטוב
כשהוא יורד, כל כך כבד ושחור. זה מזכיר לי את הגשם ההוא שהלכתי
בו, מאושרת אך יודעת שזה יסתיים רע. יודעת שזה עומד להרוס
אותי, אותך גם. הגשם מחלחל לעור שלי, לנשמה שלי, והדמעות שלי
יחד איתו, מתמזגות בנוף, כל כך קשה זה היה. מזל שהיום זה כבר
לא.
זה הסיפור האחרון שאכתוב לך, זאת הפעם האחרונה שאתרפס.
הפעם האחרונה שאבכה לך. והכל בגלל הגשם. הכל בגלל הגשם שיורד
עכשיו על החלון, מזכיר לי אותך. נוקש את שמך, את הפנים שלך, את
הגעגועים הישנים. וזהו, אינך יותר עכשיו. רק ענן. רק רעם.
סיפור אחרון.