נזכרת,
נתקעת,
לא מצליחה לשכוח.
זה כל פעם עולה מחדש,
אפילו בחלום.
אפילו החלום עלוב,
כמוך,
כמוני,
כמוה...
כבר לא יודעת איך לדבר על עצמי,
כבר לא מצליחה להבין את עצמי.
מפחיד,
מלחיץ,
אבוד.
החורף עושה לי רע,
החורף מדכא,
במיוחד אם לבד.
לא אכפת לי מה הוא אמר,
אני יודעת מה אני מרגישה,
בדרך כלל...

אני נאבדת,
ואין אף אחד שיחפש,
אף אחד שימצא,
אף אחד שיציל,
אף אחד שיחזיר,
אותי.
אותה.
את מי שהייתי.
את האושר,
הרחוק,
יותר מדי.
לא מוצאת,
שונאת,
את עצמי.
השנאה מתגברת מרגע לרגע,
מרגישה מטומטמת ולא יודעת להפסיק.
אבל כבר הפסקתי,
להרגיש.