צלצול הפעמון נשמע.
היא הייתה לבושה בבגדים מוזנחים, כמו תמיד. ככה היא אהבה.
היא לבשה מכנסי בית שחורים גדולים ורופפים, סווטשירט שחור
וגדול שמתחתיו רק גופייה, ואת התחתונים שהיא אוהבת - הורודים
היפים.
היא פתחה לו את הדלת, הוא חייך אליה ונכנס.
הם עלו לחדר שלה, שם קצת פחות קר.
זה היה יום שבת, שבוע לפני יום ההולדת שלה.
זה היה לה מוזר מעט כי היא עדיין רגילה להיות `הילדה הקטנה`,
אבל היא ידעה שהיא תהנה, שהיא תהיה מוקפת באנשים שאוהבים
אותה.
הם התיישבו על המיטה, צמודים אחד לשני, כמעט אחד בתוך השני.
הם שמעו קצת מוזיקה, ראו קצת טלוויזיה... הכל במינון הנכון.
היה לה קצת קר, הוא חיבק אותה. עטף אותה בגופו הגדול.
היה לה קצת עצוב, הוא הצחיק אותה.
היה לה כיף איתו, היא אהבה להיות איתו, אהבה שהוא בא. אהבה
אותו.
גם הוא אהב להיות איתה, אהב לגרום לה לחייך, אהב לראות אותה
צוחקת, אהב לראות אותה מאושרת, אהב פשוט לראות אותה... להסתכל
עליה. אבל יותר מכל, אהב אותה.
הם החלו להתנשק, את הנשיקות ששניהם אהבו כל כך.
הם החלו לגעת, את הנגיעות ששניהם אהבו כל כך.
ההורים שלה חזרו, לא הפריעו להם.
לאחר מכן הם ירדו לסלון, היו קצת עם המשפחה שלה, דברו וצחקו.
כל המשפחה שלה גם אהבה אותו - הוא הצחיק את אמא שלה, דיבר
שיחות גברים עם אבא שלה, שיחק עם אחותה הקטנה ולימד את אחיה
איך לשחק במשחקי המחשב הכי חדשים.
הלילה החל לרדת, הוא היה צריך לחזור לביתו, הם נפרדו בנשיקה
מתוקה והוא הלך.
השבוע עבר מהר, היה לה קצת עומס בלימודים, אך זו הייתה בעייה
פעוטה לעומת החיים שהיא כל כך אהבה.
יום הולדתה הגיע, היום היא כבר נערה, התקופה הכי יפה בחייה
אמורה להתחיל.
בבוקר היא התעוררה בנשיקה ממנו, היא לא יכלה לחשוב על דרך טובה
יותר להתעורר בה.
כשהתעוררה ראתה שחדרה מלא בבלונים, נרות, וורדים.
הכל היה מושלם.
לא הייתה מאושרת ממנה באותו הרגע.
המשך היום היה נחמד למדי גם הוא...
בצהריים באו אליה חברות עם כמויות בלתי נקלטות של בלונים
וחיבוקים, ההורים קנו לה את מה שרצתה זמן רב כל כך, אמא הכינה
לה את העוגה שהיא הכי אוהבת.
בערב, הוא הזמין אותה למסעדה קטנה ונחמדה, מקום שהיא אהבה
במיוחד.
הם החלו לנסוע, הכביש היה ריק יחסית.
המון אור, בום, ופתאום חושך.
היא לא חזרה לחייך יותר.
היא לא חזרה לבלונים, למתנות, ולמשפחה שחיכתה לה בבית.
למסעדה שהיא אוהבת... היא לא הגיעה באותו ערב.

צלצול הפעמון נשמע.
היא הייתה לבושה בבגדים מוזנחים, כמו תמיד. ככה היא אהבה.
היא לבשה מכנסי בית שחורים גדולים ורופפים, סווטשירט שחור
וגדול שמתחתיו רק גופייה, ככה היא נסתה להסתיר את הקילוגרמים
שצברה בזמן האחרון.
היא פתחה להם את הדלת, הם נכנסו מחוייכים וצוחקים.
הם הפעילו את החימום, והתיישבו בסלון, מנסים להתחמם.
זה היה יום שבת, שבוע לפני יום ההולדת שלה.
זה היה לה מוזר מעט כי היא עדיין רגילה להיות `הילדה הקטנה`,
היא פחדה לגדול, פחדה להתבגר, פחדה לקחת אחריות... כמו תמיד.
היא עלתה לחדרה, התיישבה על המיטה, התכסתה בפוך, מנסה שלא
לקפוא לגמרי.
היא הפעילה את הרדיו, ושמעה קצת מוזיקה... שירי אהבה שדכאו
אותה מעט, הזכירו לה זמנים טובים יותר... יותר מדי שירים
כאלה.
היה לה קצת קר, ולא היה מישהו שיחבק אותה, יעטוף אותה בגופו
הגדול.
היה לה קצת עצוב, החיוך לא נראה על פניה כבר זמן רב.
היה לה כיף איתו, היא אהבה להיות איתו, אהבה שהוא בא. אהבה
אותו.
אבל כנראה שהוא לא נהנה איתה כמו שהיא נהנתה איתו, כנראה שהוא
לא אהב להיות איתה כמו שהיא אהבה להיות איתו, כנראה שהוא לא
אהב אותה... לפחות לא כמו שהיא אהבה אותו.
היא כל כך אהבה אותו.
היא החלה להיזכר בנשיקות שלהם, הנשיקות שהיא אהבה כל כך.
נזכרה בנגיעות שלו, הנגיעות שהיא אהבה כל כך.
ההורים שלה סיימו לאכול את ארוחת הערב, לא הפריע להם שהיא לא
אכלה איתם.
היא ירדה לסלון, הייתה קצת עם המשפחה שלה, הם דברו וצחקו.
אמנם מבחוץ היא צחקה, אך מבפנים הייתה שבורה.
כל המשפחה שלה גם אהבה אותו - הוא הצחיק את אמא שלה, דיבר
שיחות גברים עם אבא שלה, שיחק עם אחותה הקטנה ולימד את אחיה
איך לשחק במשחקי המחשב הכי חדשים.
אבל כשראו שהוא כבר לא בא אליהם, ושהיא מדברת עליו פחות,
העדיפו לא לשאול שאלות. דווקא במקרה הזה הם העדיפו לא להתערב.
הלילה החל לרדת, הזכרונות והגעגועים עדיין לא נעלמו, והיא
הייתה כל כך בודדה.
השבוע עבר מהר, היה לה קצת עומס בלימודים, אך זו הייתה בעייה
פעוטה לעומת המחשבות שהטרידו אותה והתרוצצו בראשה ללא הרף.
יום הולדתה הגיע, היום היא כבר נערה, התקופה הכי יפה בחייה
אמורה להתחיל.
בבוקר היא התעוררה בנשיקה מאמה, היא לא יכלה לחשוב על דרך
עלובה ומאכזבת יותר להתעורר בה.
כשהתעוררה ראתה ששום דבר סביבה לא השתנה, הכל נשאר אפרורי כמו
קודם.
זה היה ההפך המושלם מלהיות מושלם.
לא הייתה מאוכזבת ממנה באותו הרגע.
המשך היום היה מנחם מעט..
בצהריים באו אליה חברות עם שני בלונים חמודים, נתנו לה חיבוק,
ברכות, מתנה (בובת דובי קטנה), ואיחלו לה מזל טוב. ההורים קנו
לה ספר, שאולי הזכירה פעם כבדרך אגב שהייתה רוצה לקרוא. אמא
הכינה לה את העוגה שהיא הכי אוהבת.
בערב, הוריה החליטו לקחת אותה למסעדה קטנה ונחמדה, מקום שהיא
אהבה.
הם החלו לנסוע, הכביש היה ריק יחסית.
כל הדרך הייתה מדוכאת, שקועה בתוך עצמה, ללא הבעה על הפנים.
היא קוותה שיקרה איזה משהו שיגאול אותה מהסבל שלה. שיסיים
הכל.
קוותה למות.
היא הייתה יכולה לשקוע עמוק הרבה יותר במחשבות באובדניות הללו,
אבל הם הגיעו למסעדה, והיציאה מהאוטו קטעה את מחשבותיה.
לאושר שאליו חכתה... היא לא הגיעה.
חייה המשיכו באותה אומללות ששרתה עליה באופן מתמיד, כי אפילו
המוות רחם עליה ופסח עליה.