"אבל אם באמת נרצה, ובאמת ננסה, זה יכול להצליח!"
"אני לא יכול ככה, אצלי זה אחרת"
"אז מה אנ..."
הוא קטע אותה, "אני חייב ללכת, מצטער."
"טוב, אז... ממ... ביי..." היא אמרה בשקט, כמעט לחשה.
"ביי" הוא ענה לה ונאנח, כאילו היה חסר אונים וכבר לא היה לו
מה להגיד.
היא שמעה את הנשימות שלו מעבר לקו ונדמה היה שהיא מסרבת לנתק,
לסיים את זה.
הוא נתק, והטלפון כבר התחיל לצפצף. בתנועה איטית, היא הניחה את
השפורפרת בחזרה במקומה.
נראה היה שהיא לא עיכלה עדיין את מה שהוא אמר לה הרגע, או
שאולי העדיפה לחשוב שזה לא קרה.
המחשבות החלו להתרוצץ בראשה, היא חשבה שאין יותר טעם לכלום.
חשבה שעכשיו, כשכבר אין לה אותו, אין לה כלום.
חשבה הרבה, חשבה אם הוא בכלל אהב אותה, אם הוא עדיין אוהב, אם
הנסיעה המטופשת שלו היא באמת הסיבה לכל זה, לסוף של כל זה.
חשבה מה יהיה איתם עכשיו... אם היא עוד תזכה לשמוע את קולו אי
פעם.
היא אהבה אותו כל כך, אולי יותר מכל אחד אחר שאהבה לפני כן.
היא חשבה, אהבה, התבלבלה ובכתה.

עבר חודש ואותו יום שלישי גורלי הגיע.
החודש שעבר עליה היה מלא בהתקפי בכי, געגועים וזכרונות, שהיו
צצים ככה פתאום משום מקום.
היא הייתה בטוחה שהחודש שעבר עליו היה מלא בסתם התארגנות
לנסיעה שלו ואולי הוא גם היה כבר עם אחרות.
היא התעוררה לבוקר יום שלישי והמחשבה היחידה שעלתה בראשה הייתה
שבעוד כמה שעות המטוס שלו ימריא והוא יהיה רחוק מכאן... מי
יודע לכמה זמן.

עברו כבר חודשיים בערך מאז שנסע.
בהתחלה לא היה לה קל... היא חשבה עליו המון, חשבה אם גם הוא
חושב עליה, חשבה אם הוא עדיין אוהב, חשבה אם הוא בכלל אהב,
חשבה מה הוא עושה, ואיפה הוא, ועם מי, חשבה איך לשכוח... בעיקר
חשבה, נזכרה, והתגעגעה.
אך הזמן והרצון עשו את שלהם, לאט לאט היא מצאה לה כמה חברים
חדשים, הפסיקה להתבודד כפי שנהגה לעשות בהתחלה.
החיוך חזר לפניה והופיע הרבה יותר מאשר הבכי שהתפרץ כבר רק
לעיתים רחוקות.
היא השתדלה לא לדבר עליו יותר מדי ולא לשקוע במחשבות עליו, אך
עדיין דברה עליו מדי פעם עם חברותיה הקרובות.
היא עדיין התגעגעה מעט, עדיין נזכרה מדי פעם בזמנים הטובים
שלהם.
היא הניחה שהמחשבות עליו והגעגועים אליו יחלפו כאשר תמצא לעצמה
מישהו חדש ותתאהב בו.
הניחה גם שאותו מישהו חדש, יפגע בה גם הוא, בסופו של דבר, לכן
פחדה להתאהב.
אך למרות הכל, הייתה הרבה יותר מאושרת מאשר לפני חודש או
חודשיים.
לא רק שהייתה מאושרת, היא ידעה שעוד שבועיים היא נפגשת עם כמה
מחבריה שגרים בערים רחוקות, זה היווה לה מעין מטרה, משהו
שחיכתה לו.
היא אהבה שיש לה משהו כזה בחיים, אם לא היה לה משהו לחכות לו,
הייתה מרגישה שחייה הם חסרי משמעות, סתמיים. היא אהבה לצאת
מהשגרה, לגוון.

אז שבועיים עברו להם די מהר, עם כל העומס בלימודים והשגרה
המעצבנת, והיום שאליו חכתה הגיע, והיא הייתה מאושרת.
היא נסעה לתל אביב, לפגישה שאליה כל כך חכתה.
כשהגיעה, שניים מחבריה כבר היו שם. לאט לאט הגיעו גם השאר.
המון חיבוקים, נשיקות, וחיוכים.
מזמן לא הייתה כל כך מאושרת, חייכנית וקופצנית.
כאילו שכחה מהכל ליום אחד, נתנה לעצמה קצת חופש.

בהתחלה היא לא האמינה, אבל לאט לאט כבר לא היה לה ספק.
היא ראתה אותו.
מבטיהם נפגשו לרגע והוא החל להתקדם לעברה.
היא חשבה שהיא מדמיינת, אולי הוזה.
אך הוא בא, ואמר לה בקול מגומגם: "היי, זוכרת אותי?".
באותו רגע, המחשבה היחידה שעלתה בראשה הייתה, "לא נראה לי
שאשכח.. לפחות לא בשנים הקרובות", אך היא העדיפה להסתיר את
התרגשותה ואמרה לו "כן". "את יכולה לבוא איתי שנייה לשבת שם?"
הוא הצביע על ספסל קרוב ומבודד, "אני צריך לדבר איתך".
הם הלכו לספסל, והתיישבו.
הוא הסתכל עליה במבט אוהב, מבט מלא הערצה, המבט שהיה לו פעם.
השמש החלה לשקוע... השקיעה הייתה הדבר שהיא הכי אהבה שמכל מראה
שראתה בחייה.
הוא בחן אותה בעיניו, ואמר לה "את פשוט יפה, את יודעת?", היא
הסמיקה, אך נסתה לשמור על קור רוח, היא עדיין לא שכחה כמה בכתה
בגללו.
"מה רצית להגיד לי?", היא שאלה באדישות, "חזרתי" הוא מלמל
בשקט.
"כן, שמתי לב שאתה כאן", היא ענתה לו הנימה מתנשאת מעט.
"חזרתי בשבילך", הוא אמר בשקט ובלע את סוף המשפט.
הוא ראה שהיא לא עונה, אבל זה לא מה שמנע ממנו להמשיך את מה
שחזר דרך ארוכה כל כך בשביל להגיד, "התגעגעתי, הבנתי שאני פשוט
לא יכול".
"לא יכול מה?", זרקה כמה מילים באדישות, שהסתירה את הדמעות
שאיימו לפרוץ מעיניה. "לא יכול בלעדייך"...
עכשיו כבר באמת הייתה חסרת מילים, יותר מדי מחשבות התרוצצו
בראשה.
הוא התקרב אליה, הסתכל לה בעיניים, והחל לנשק אותה.
היא לא יכלה להתנגד, כל כך הייתה צריכה את הנשיקות האלה,
אותו.
הוא הפסיק לרגע, "אני אוהב אותך". היא לא ענתה, לא יכלה לענות,
רק הסתכלה עליו במבט כנוע.
הם חזרו להתנשק, הנשיקות הכל כך עדינות שלו, שנתנו לה תמיד טעם
של עוד.
היא שמעה צלצול, כנראה מהפלאפון שלה.
אבל היא לא רצתה לענות, היא חכתה לרגע הזה שלושה חודשים, חלמה
עליו, דמיינה אותו בראשה, וכשהרגע הזה סופסוף הגיע, היא לא
רצתה להרוס הכל בגלל שיחה מאמא, שתגיד לה לחזור הביתה או משהו
כזה.
הוא התעלם מהצלצול, כאילו בכלל לא שמע אותו, כאילו הצלוצול היה
רק בראשה.
היא הרגישה שמשהו מנער אותה.
"קומי, כבר 7! קומי! שוב השעון המעורר לא העיר אותך?"
לרגע לא הבינה לאן הוא נעלם, למה הנשיקה הפסיקה.
היא פקחה את עיניה, וראתה את אמה רוכנת מעליה ומחכה שתקום.
היא קמה והלכה למקלחת, לשטוף מעליה את האשליות...